שארית התום

כמרים אפריקאים מסלקים אותם כשהם צועקים לשמים- "קאמ אאוט איוול ספיריט! קאמ אאוט! אין דה מייטי ניים אוף ג'יזס!" והאיוול ספיריט יוצאת, אבל לי אין חשק ללכת לכנסיה. לא הייתי מתנגדת לקבל איזו עצה מאיזה גורו שמאן מורה רוחני שאשאל אותו- "מה לעשות?" והוא יגיד לי לעשות ככה וככה ולאכול ככה וככה ולדבר עם האיש הזה והזה, והנה אני בריאה. יש לי חברה שטוענת שהיא חיפשה פעם מישהו כזה ולא מצאה, אז יופי. המוטיבציה בשיאה. עכשיו מי יציל אותי מעצמי?

לפני כמה חודשים התקלחתי לתומי ופתאום, בום. כאב חד בצד שמאל. כואב כואב ומפסיק. נשארה צלקת. נהדר! עכשיו גם נכנס בי שד וגם אני הולכת למות! אז הלכתי לרופא. רופא רגיל, שלמד הרבה שנים באוניברסיטה ברוסיה, ולא אחד שעובר הארות רוחניות, והוא אמר שאלו הצלעות, שמה שקרה לי קורה לאנשים שנמצאים במצבי לחץ, ושהצלקת תעבור.
אז זו באמת בשורה טובה, עכשיו בעזרת הצלקת אני יכולה להוכיח לאנשים שאני במצב לחץ והם לא יוכלו לחלוק על דעתי או לומר שאני מגזימה. הצלקת לא עברה.

אני צועקת על אנשים. הם נחמדים אלי ואני ברגע אחד צועקת עליהם. יש בי כעס כל כך גדול כשאני עושה את זה, כולי לבה מבעבעת ועשן מהאוזניים. אחרי שאני מסיימת לצעוק והאנשים תמוהים ומבוהלים, אני מריצה את הסרט אחורה ולא מבינה מה ולמה עשיתי מה שעשיתי. אני נשמעת נורא. ככה אני, מתלהטת מהר ונרגעת באותה המהירות, ואז מתנצלת על מה שעשיתי.

אמא אמרה לי שאני תוקפנית, ולמרות שברגע הראשון הכחשתי כל קשר, הקול שלה ממשיך להדהד לי בראש כל הזמן. דמיינו למשל פרצוף גדול ומוכר עם שיער גלי כהה שמשתלט על רוב שדה הראיה, אצבע נוזפת, גבות מקומטות פנימה ולמטה, והד כמו בחדר מדרגות.

"את תוקפנית, תום. תוקפנית..."

ככה.

אז רצתי להתייעץ עם רקפת. שאלתי- "אני בן אדם תוקפני?" והיא ענתה- "לא. אבל את מתנצלת כל הזמן."

פעם היו אומרים לי שאני רגועה.

"תום, את רגועה. מתאים לך לדלג בשדות, להקשיב לצרצרים, ככה. ברוגע. את כל כך רגועה שאפילו כשאת עצבנית את רגועה. פשוט רוגע צרוף."

ואני התעצבנתי, ברוגע.

אבל הימים האלה נגמרו, עכשיו אני תוקפנית. אני יכולה אולי לדלג בשדות ולהקשיב לצרצרים אבל זה יהיה רק כדי למתן את כל הלבה המבעבעת והעשן באוזניים.

אתמול חברה אמרה לי שאני מתפרצת על אנשים בצורה הזאת שלא מתאימה לי, בגלל שאגרתי בתוכי שכבות על שכבות של לחץ ועצב, וזו הצורה שבה זה מתבטא. אני מאמינה שהיא צודקת.

אני לא רוצה יותר להתפרץ על אנשים, אני לא רוצה להתנהג בחוסר נחמדות, אני לא רוצה לצעוק על החניכים שלי שלא עשו שום דבר רע, אני לא רוצה יותר לשמוע את עצמי מדברת בטונים הביקורתיים האלו, ואני לא רוצה להיות כזאת. אני לא כזאת.

נכנס בי שד.

כולם מוזמנים להיות לרגע גורו שמאן מורה רוחני, וביחד נעבור הארה!!

אבל יאללה.

סוף שבוע מצויין.

נסיעה של שלושים דקות בכבישים מהירים חלקים ושטוחים מפרידה בין העולם האמיתי לבין בית הבובות הקטנטן והוורדרד שפעם נהגתי לגור בו, המוקף בעצים עם גזע חום ועלים ירוקים סימטריים. כאן שוטפים מכוניות בשעות הבוקר והשכנה המבוגרת מנפנפת לשלום דרך חלון המטבח. על הדלת שלט, בגינה פרחים, על הפרחים פרפרים, והאוויר נקי יותר, אבל לא הרבה.

ארזתי כאילו שעזבתי. תשעים ליטר תיק, והוא מלא בבגדי חורף ובגדי קיץ ובגדי מעבר ובגדים מלוכלכים, ובריח שלי. שקית גדולה מלאה בנעליים שמכאיבות לי ולא מכאיבות לי, תיק גב קטן, ותיק צד מלא בספרים מחברות ויומנים. למגבת והמצעים המלוכלכים לא נשאר לי מקום. הלב והמוח שלי יכלו לקבל את כל זה אבל הכתפיים לא, אז אמא באה לאסוף אותי במכונית הלבנה וכמובן שהתבלבלה בדרך. לא נורא, את הנשיקה והחיבוק קיבלתי.

בכל ערב אני פותחת את דלת ההזזה שעושה צליל נוראי ונכנסת למיטה בצעדים זעירים שמפצים על הרעש שבכל מקרה עשיתי, מנסה לא להעיר את הבנות האחרות שכבר ישנות. אני קוברת את הראש בכרית בשתיקה. לעומת זאת, כאן בבית הוורדרד אפשר ללבוש פיג'מה פרוותית מכוערת ומופלאה, לפתוח דלת חורקת ומופלאה, ולפרוש ידיים ורגליים לצדדים על מיטה גדולה שהיא רק שלי. אם אני רעבה אכין לי אוכל ואם עייפה אלך לישון ואם עצובה אוכל לקבל חיבוק מאמא, שתנחם אותי ותלטף לי את השיער.

כאן בבית הוורדרד, אני לא תום שחייבת לקום מוקדם בבוקר, להתלבש ולצאת. חדלתי מלהיות הבחורה שעשרים ילדים מצפים לה אחרי בית הספר, סומכים עליה ותלויים בה. אני לא צריכה לעטות על פני את המסכה הבטוחה והסמכותית שתתן מקום שקט למי שמסתכל. אני לא צריכה לדאוג ולטפל במיליון דברים בו זמנית. אני לא צריכה להרים פרויקטים חשובים ולכתוב מכתבים למתנדבים. אני לא צריכה לעזור לאף אחד בשיעורי הבית ולא ללמד ערכים. אני לא צריכה לגשר בין מריבות ולעשות שיחות משמעת. אף אחד לא יאבד את הראש כי אני לא נמצאת.

אני, תום. ילדה קטנה וגדולה שמתעוררת בבוקר ומותחת את הזרועות לצדדים תוך פיהוק, אומרת בוקר טוב לאחים הקטנים ומחבקת את אבא. אמא כועסת עלי שלא סידרתי את החדר, ואז מכינה לי אורז ושניצל תירס עם קטשופ לארוחת צהריים. מותר לי להתבטל כל היום על המחשב.

לפני הרבה שנים ישבנו כולם בחדר גדול מאוד עם שולחן ארוך מאוד והיינו הרבה מאוד אנשים. בראש השולחן ישב הדוד וניהל את סדר פסח. אנחנו, הילדים, לא התעניינו; כל השאר סירבו לקרוא אבל אני הסכמתי לקבל את החכם. כשקראו לנו לחפש את האפיקומן כל הילדים רצו מהר מהחדר, ורק אני הסתכלתי מסביב וחשבתי איפה הכי הגיוני להחביא אותו. סבא חיים ישב בפינה רחוקה, הסתכל עלי במבט מסתורי, ואז סימן לי להתקרב. היה לו זקן אפור ארוך והוא לבש חליפה שחורה וכובע. למעשה הוא לא היה סבא שלי אלא סבא של אבל, וכל מה שאני זוכרת לומר עליו זה שהוא היה נחמד. "בספריה," הוא לחש וחייך. ראיתי פיסת בד לבנה מבצבצת בין הספרים והוצאתי אותה, ומאז אותו הפסח לא מצאתי את האפיקומן שוב.

הבית שלי אולי לא קטן ולא וורדרד, והעצים פה סתם עצים. השכנה לא נחמדה ולא מנפנפת, ואת המכוניות לרוב שוטפים בצינור בצהרי יום חמסין. השלט על הדלת מכוער ומתקלף, אבל זה הבית. באותו הפסח שלפני הרבה שנים סירבתי לקבל את המתנה כי זו הייתה רמאות.

אני, תום, עדיין ילדה. ילדה עכשיו, וגם לעשרה ימים הקרובים (:

אני לא מתה עם פסח, אבל החופש הגיע בהחלט בזמן.

ייתכן שזו הפעם האחרונה שלי לקבל ימים של ילדות בבית, ולכן -

חג חירות שמח!