ללכת לטיזנאמו בתל-אביב כדי להציל מישהו שהיה לי קראש עליו, לזהות אותו לפי ההיגיון והשיניים ושכשהוא יחזור להיות אדם אז... הוא יהיה כולו מקסים ובלי המגננות הדפוקות האלה וההתנהגות הליצנית המגוחכת. כמו שראיתי קצת ממנו וחשבתי שזה רק קצה הקרחון. בלי להבין שחתיכת הקרח הזו היא כנראה בדיוק כל מה שיש שם.
ובדרך להתרגש כי הפארק נראה בדיוק כמו הפארק ברימון, ולפחד מכל המדרגות וממדרון העצום, ולמצוא דפים. מאות דפים בכתב היד שלי שמעולם לא כתבתי, של מישהי אחרת עם כתב זהה לשלי.
ולבחור שלא להתעכב על אף-אחד מהם, כי סדרי-עדיפויות. ונחישות.
והייתה שם אהבה בסוף, מהרגעים שבהם אתה בטוח לא חושב על זה, אבל איפהשהו ברור לך מאד שהם היו שווים את הכל. ושמעכשיו הכל יהיה שווה את כל החרא שהיה שם קודם.
אבל אז, אחרי שסיימתי את משימת-החילוץ שלי [איזה מין אבירה שמחלצת נסיכים יצאתי, אנערף...אירוני], התעוררתי.
והבנתי שהחרדה החברתית חזרה, שהפחד חזר לשרוץ במקומו הקבוע מאחורי העיניים, שאני מפחדת לצאת למסיבות ולא יודעת מה לעשות עם עצמי בברים. לא ברור. אני חייבת לצאת. לחזור לחיי חברה כלשהם. לדבר עם אנשים. משהו. מסיבות. בלום. רבל. אנערף.
במקום זה עבודה וכשאני לא עובדת אני קורסת לישון ל12-14 שעות. יחסית לבחורה שרגילה לישון בין 3-8, ולא מסוגלת לישון יותר מ-10 פיזית, זה מדאיג.
בדידות ודיכאון וחרדות.
העיקר שאני מתפקדת כמו שלא תיפקדתי מזה הרבה זמן.
ידעתי שהמחיר הולך להיות יקר, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
[could somebody please hug my and restore my energy? fill me with something? love? compassion? empathy? sympathy? respect?]
נו שווין. היום עם החתולים. אם יצא, גם סנוקר&סושי. אם לא, נזרום לרבל וזין על העולם בערך. ועל הפחדים שלי. ואני בהחלט הולכת למסיבה בחמישי. או שישי. או מתי שלא תיהיה. גם אם זה רק כדי לא לתת לחרדות להכות שורש עמוק מדיי.
[אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת. ]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
