Voland's Circus

ולא מהסוג החינני.

כאילו אני לא שם בכלל, בלתי-נראית.

הו, למה שמישהו יראה שאני לא בסדר? הרי זו אני שצריכה להתרוצץ אחריהם ולהתחשב ולא לפלוט מילה לא במקום.

מצטערת להישמע כמו הטינאייג'רית הבכיינית. מסתבר שלא קל לחיות עם חרדות חברתיות. או שליטה עצמית\מודעות.

אין לי זין לראות אנשים. דורשים יותר מדיי אנרגיה. רוצה דם חדש. רוצה מישהו שיראה אותי, לפני שאני אשכח איך זה כשקוראים בשם שלי בכלל. ימים על גבי ימים בלי שמישהו ידבר איתך, בלי שמישהו יגיד את השם שלך. לא מאחלת את זה לאף-אחד.

ורחמים עצמיים. זה בטח לא עוזר.

[בטרו בלאד יש דמות שדומה לאיאט בקטע הזוי. שפת גוף ותגובות ודרך דיבור והכל.]

ואני לא נהנית משום-דבר.

דיכאון, חרדות, נטיות אובדניות.

ואני לבד פה. הרבה אנשים, תמיד מוקפת. אף-אחד לא רואה אותי. אפשר לבכות, אין ממה לפחד כבר. זה לא שמישהו רואה.