RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
| 4/2013
כי הפוסט האחרון עיצבן אותי.
לא עניינו של אף-אחד מה עובר לי בראש כשאני בלי מגננות.
מה שמזכיר לי, וואו, כמה זמן לא היו לי כל כך הרבה טריגרים כמו אתמול. הכל מספר אחד. פאקינג כל גיל-ההתבגרות שלי שם על כל מכאוביו, ההזדהות מגיעה עם הפרטים הקטנים: הליכה שקטה, צלקות, אדישות, קור, אשמה, רצון להתחבא, מבט מושפל, אנורקסיה, עצמות, סיפוק ובריחה מתמדת מעצמך, מרגש, מאהבה, מהחיים.
בקיצור, דבר הוביל למשנהו, שלום חתכונים קטנים ושטחיים אבל שורפים ומזוהמים חדשים. אנערף. טוב שיצאתי למסיבה בערב, עשה לי כל כך טוב לראות אנשים שאני אוהבת, לרקוד. אחר כך עוד ישבנו לאכול עם אחלה אנשים. ומילא היום המתיש בעבודה, אני עדיין שמחה כל יום שאני עובדת שם. גן ילדים. פפט, מי היה מאמין שיעשו לי כל כך הרבה טוב הצווחנים הקטנים והלא-ממושמעים האלה 3>.
אבל הם כל כך מלאים באהבה ובנתינה, בצורך במגע ובחיבה. מעניין לאן כל זה נעלם אחר-כך אצלנו, איפה אנחנו מחביאים את היופי המקסים הזה. מאחורי פחד, כאב וניסיון אני מניחה.
דיספוריה עם הגוף. האם אני רוצה להיות רזה יותר? לא. אני רוצה להיות לא-אנושית, ואנדרוגנית. להיות שלדית זה כנראה הכי קרוב שאגיע ללא ניתוחים רציניים. לפעול כדי לקדם את המטרה הזו למען הסיכוי הקלוש שאולי ככה אוכל להסתכל למטה, על הגוף שלי, ולא להיגעל?
לא, אני לא חושבת. הבריאות הפיזית והנפשית שלי לא שוות את זה.
אולי מדי-פעם צריך לפתוח פצעים ישנים, אני לא יודעת. חשבתי בהתחלה שאין איך להתמודד, ככל שאני ממשיכה לקרוא אני מגלה שאני מזדהה פחות, שבהרבה מקומות אני דווקא הייתי בוחרת אחרת, שלמעשה הדמויות מאד מרוכזות בעצמן, בפחד ובכאב שלהן. אין בהן מקום לכאב של אדם נוסף, לכן האהבה העצומה שלהם והכימיה המטורפת ביניהם לא תמומש. וואי, יצאתי הכי נקבה בעולם עכשיו....נשמע כמו איזה סרט קומדרמה מלודרמטי ורומנטי. האמת שזה סתם סיפור על אנושיות, על האנשים שנופלים בין הצללים של היומיום ואתה לא רואה איך הם מתים מפחד מבפנים.
אז אני ממשיכה לקרוא אותו. אני לא בורחת, בטח שלא מספר. זין על זה.
הימים האחרונים באים לי בטוב, ללא ספק. תקופה טובה. יש דאונים, ואני מפחדת לאבד את מה שמצאתי, לא נראה לי שלמדתי מהפעם שעברה מספיק.
מפחדת, כי הנה בנאדם שלא רק עושה לי טוב, אלא מאתגר אותי לרמה שלא מעניין אותי בכלל להסתכל על אנשים אחרים [אמרה הפוליאמורית!], לא מסקרנים אותי, ולכן לא מושכים אותי. אבל, טוב, דברים, חיים. לא נורא, אתגבר גם על זה. הגיע הזמן להיות בצד ששוברים לו את הלב בפעם השנייה בחיי, הייתי הרבה יותר מדיי בצד הראשון לצערי.
"לחטוף קראש על סאלין זה משהו שכל אחד עושה עד גיל 30", אה? ._.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
