Voland's Circus

יש דברים ששווה לכבות סיגריה בגללם, וזה לא רק האוטובוס שאת בדיוק צריכה כדי להגיע לעבודה בזמן.

ידיים רועדות, נסערת, לא זוכרת למי סיפרץי, ועל איזה מהמקרים. הארוך, או הקצר. הטראומה הראשונית, או השניונית. על הקפיאה. על הגוף שפועל על אוטומאט, מזייף, עליי שקפואה כאילו לחצו על Pause, מרגישה כלום אחד גדול מאד שמשאיר אותי אבודה מאד.

על הלילות שבהם אני, לפעמים עדיין אבל אני משתדלת ללכת למיטה שפוכה הרבה אחרי שזה אפשרי בכלל, לא יכולה לשכב שלא על הגב, וגם ככה לפעמים מרגיש חשוף מדיי. על הלילות שבהם זה קרה בתדירות גבוהה יותר.

על גברים שאני נתקלת בהם ולפעמים הם לא מבינים 'לא'. על הפחד הזה, שבכל מקום וגורם לי להיות חשדנית ומגעילה כמו חתול רחוב נקמני במיוחד, גם לאנשים האחרונים שמגיע להם או שיש סיבה לחשוד בהם.

אנשים לא יודעים למה במשך חצי-שנה השתטרמתי כאילו אין מחר, שכבתי עם כל מי שעניין אותי מספיק. לא, אני לא חרמנית-אש-מגיל-שש. אפילו אין לי סקס דרייב. אני לא מאוננת, לצורך העניין. אולי זה קשור, אנערף.
אני תוהה אם אפילו סיפרתי מתישהו, על מספיק אלכוהול או מהו, לשותפה שלי. אני חושבת שלא, אבל אני לא בטוחה. אולי סיפרתי. אבל לא דיברתי למיטב זיכרוני. אבל זיכרון הרי, הוא דבר מתעתע-משהו.


http://www.haokets.org/2013/04/23/%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%90%D7%91%D7%95/