Voland's Circus

ולא לישון בכלל למרות שאני אמרה להתקלח ולישון. ובכלל אין לי דיכאון או תפיסה מאד פסימית ולחוצה ורגישה של המציאות. נע-אע. אין לי שמץ של מושג למה שמישהו יחשוב ככה.
בכלל לא מרגישה כמו זקנה וחצי-נכה בגוף של בחורה צעירה ונאה [לרוב הדעות מלבד זו שלה].

בכלל לא הייתי מתנגדת להתחלף עם סופי ולהפוך לזקנה כדי שאנשים גם יתייחסו אליי בהתאם, וגם כדי שאוכל להרשות לעצמי להתנהג כמו שבא לי כי אני זקנה ובטוח החלקתי על השכל ולמי אכפת בכלל. וגם ככה איבדתי הכל אז למה לא להתחיל באמת.

ומסקנות מחלום שהגיע כנראה בדיוק בזמן: ליצור סדר עדיפויות, לחשוב לפני שאני פועלת לא רק במצבי לחץ - אלא גם ביומיום, זה חשוב הרבה יותר. לחשוב לטווח הרחוק ובצורה מושכלת, ולא לטווח הקצר ובצורה רגשית. ולא להיכנסע לכעס ולעצבים שלי; לא להפוך לקתולו ינשופי.

זה מצחיק שכואב לי להקליד. פעם השוותי הקלדה על מקלדת של מחשב לנגינה על פסנתר. היום אני משתדלת להימנע מתזוזות מיותרות כי המפרקים כואבים לי. בעיקר בקור, אבל האמת שלא רק. אני זוכרת איך fellow בלוגרית התלהבה מהמטאפורה הזו בזמנו.
איזו אכזבה חסרת חינניות נהייתי.

אני חושבת שבדיוק כמו סופי, גם לי יש אינטרס מאד ברור להישאר במצב הזה. אני בוחרת להשאיר את הפיברו כי היא משתלמת לי מדיי, זה התירוץ המושלם למה אני לא יכולה פשוט לצאת לעולם. למה אני לא יכולה פשוט לעשות דברים, פשוט לחיות, בלי להיאבק עם עצמי. כי אני אתחיל להילחם עם עצמי בהיעדר כל דבר אחר, כי מפחיד לחיות ללא מגבלה, כי מפחיד לחיות רק עם דיכאון [ותקופות של אובדנות וכאלה].

אני גם ממש רוצה חיבוק. להתכרבל עם מישהו. בלי התחייבויות, בלי סקס, בלי שזה יסמן משהו באיזו שפת סתרים, משהו כמו "מעוניינת לצאת איתך", "מתחיל לפתח רגשות כלפייך" או "יאי אז זה אומר שתיכף נזדיין!". סתם, חום אנושי ואמפתיה הדדית.
בינתיים אלך להסתפק בספה קרה עם שמיכת פוך שהיה צריך להחליף לה ציפה מזמן.

והאול, אוף, דמות אידאלית. למה אנשים לא כאלה. בכלל כל הדמויות בספר הזה אידאליות והאינטראקציה ביניהן מלבבת. ואז אתה חוזר למציאות וכזה "אמ...לא. ממש לא. תחזירו אותי לספר, יפה שם".

לא שלא יפה פה. פה פשוט יש סכנה להיפגע ואני מעדיפה להישאר בקונכיה ולהיות חרדתית, כי משום-מה יש לי הרגשה שאולי זה ביחד למרות שאני די בטוחה שלא.
זה העיניים, זה הכל בעיניים. יופי, כיעור, חמלה, אנושיות. זה מה שאנחנו מחפשים, זה מה שאנחנו רוצים לראות.

מילים בוראות מחשבה, מחשבה בוראת אמונה, אמונה בוראת מציאות ולנו נשאר לחיות עם החרא הזה שיצרנו.
אפילו בוקובסקי כבר נשמע לי אופטימי מדיי לעכשיו.
אני רוצה כיעור, במסות. כל כך הרבה שאני ארווה ממנו ורק אחזור לקן המציאות החמים שלי ואשמח בחלקי. סך הכל לא רע, בעיקר לגילי - 2 שותפים תותחים, דירה מהממת בת"א, מארגנים מסיבות\אירועים עם הרבה אנשים פעם בשבועיים לפחות, יש את החברים הקבועים ליציאות וזה, יש אפילו ליי קבוע, יש עבודה ואמורה להיות עוד אחת בהמשך, יותר טובה. יש גם חברים, אנשים שאני מחבבת. זו אני שאני לא מחבבת, ולא כיף לי בתוך העור של עצמי. בכלל.
מתבקש ומוכר וחמים וירגיש כמו בית לפלוט משהו כמו "שמישהו כבר יבוא ויציל אותי\ישנה את זה." אבל הרי אני אדם מציאותי ויודעת איך זה יעבוד לטווח הארוך.
מדיכאון יוצאים לבד - או לא יוצאים בכלל. ורצוי לצאת באהבה, כי אני לא יודעת איך אפשר אחרת.

יוצא לי לאחרונה לחשוב הרבה על מה מדרבן אותי; אז אלו בעיקר שיעמום, גאווה וחוש-הומור. לא בהכרח בסדר הזה.
לא מאמינה ב"יהיה טוב", רק בלהגיד את זה לאחרים כדי לעודד. יהיה מה שאחליט. וזה, כבר מפחיד. 

זמן לפקוח עיניים. ואני מקווה שאני פוקחת.
[שיקרת לי. מקווה שגם לעצמך, ולא במודע. יש לך חברות. כנראה לא שקר - את צריכה אותי.]

יש לי יותר מתרפיסט אחד. והם הולכים אחריי תמיד, סתם כי כיף להם להיות בקרבת הבת-אדם שלהם, והם מסמנים אותי כשלהם ועושים מיאו.
מיאו.

סיגריה ראשונה שגלגלתי כמו שצריך - אתמול. נייר גלגול ופילטרים - צ'ק. טבק - מסתבר שלא.

גועל מאנשים. פחות ממה שאומרים עליי, יותר מעצם העובדה שהוא נאמר מאחורי גבי על-ידי פחדנים שאין להם אפילו אומץ להגיד לי מה הם חושבים בפרצוף. ולחשוב שבזבזתי אנרגיה בלדאוג לאחת מהן. ומסתבר שאנשים חושבים שכל הפיברו "זה הכל בראש שלי". אני רוצה למחוק את כולכם. לעבור עם פאקינג מחק ולצפות בכם נעלמים אל תוך האין.

והקראש? אוי אלוהים, כמה רשמים סותרים, כמה שאני מבולבלת - ופאק, כמה שאני סקרנית. ואין יותר גרוע מואלריה סקרנית [יום יבוא ומישהו שאני מכירה ימצא את הבלוג הזה, ואני קצת אכעס על עצמי שלא טרחתי לשמור על הפרטיות שלי יותר, כי מסתבר שיש אנשים שלא ראויים לדעת מה אני חושבת. למה לא ראויים? כי לא אכפת להם מספיק בשביל לשקול את זה ברצינות. כי הם פחדנים, ואני לא אוהבת פחדנים.], בעיקר לא כשזה נוגע לבחורים או למשהו שיש אופציה להימשך אליו. אויה, פאקינ אויה.

אני כועסת על עצמי קצת עכשיו; גם כי עצמתי עיניים מתוך איזה יאוש מאנשים ואז יצא שאני לא רואה בכלל מי נמצא מולי, וגם כי יצא שאני מורידה מגננות עם האנשים הלא-נכונים ואוף איך להתחיל? כל הגישה שלי לאנשים מוטעית מיסודה.

אולי. בערך.

יקירתי אומרת שאני לא יודעת לשפוט אנשים. אבל על זה הסתמכתי. לוותר, צניעות, לוותר. העולם גדול, אני כלום, הכל כלום. לוותר, להתאפס, להתחיל מחדש.

אוי, כמה אנשים מפספסים אותי לגמריי.

זה היה מצחיק אותי. זה עדיין. אבל לפעמים אני רק רוצה לנוח, להוריד מגננות, להיות בקרבת אנישים שאני בוטחת בהם, להיות עצמי בלי כל החומות שצריך לעבור ושפת-הסתרים שצריך לפענח [תודה, ורד. בת ה-16 שבי התמוגגה מאושר, חטפה אורגזמה ומתה במקום].

אוי אלוהים, פאם-פאטאל שמתמרנת גברים למטרותיה? זה כל כך שגוי, שזה כמעט נכון.
אבל הגשמתי חלום-ילדות. אני פאם-פאטאל עכשיו. Beware, handsome men, I'm heading towards you!
ואני חשבתי שאני גורמת לגברים שאני מחבבת עם ביטחון-עצמי נמוך שקשה להם לקבל את עצמם להרגיש טוב עם עצמם ): 
אויה, no rest for the wicked!
מצחיק אותי רצח גם שכולם כזה בטוחים שאני שרמוטה, לול.
בודד לי עם כל המגננות ושיט, איבדתי את עצמי בין הפרצופים השונים שלי, בין התחפושות, בין אמון מוחלט לאדישות קטלנית.
הפיתרון? אני לא רוצה פיתרון פשוט. הפשוט, כמובן - "I have but two faces, one for the world, one for God".
או להמשיך להציג אימאג', להפוך אותו להזוי ומוקרץ מהתחת, בביטחון מלא שעם הדארלינגס שלי - אני, באמת אני.
א-ב-ל, מי אני? (;

[יום אחד אני אסתכל על זה, אחשוב לעצמי "וואי, כאלה תהיות של תחילת גיל העשרים. ולחשוב שאני כבר כל כך לא שם, אלוהים-איך-הזמן-עובר, ואולי אני גם אזכר באיך ג'ינה אמרה לי את זה, ולזכור את זה גם כשהיא כבר לא תיהיה פה, וארשה לעצמי לבכות כמו ילדה קטנה על האישה שהכי מגיע לה ביקום.]

באהבה, בלהדונה.