Voland's Circus

קינו נו טאבי זה כמו סקס טוב בתוך מקוה מים כלשהו [עוד לא החלטתי אם ים, בריכה טבעית אך נקייה להחריד, נחל או אמבטיה] מוקף בשדות של פרחים ועצי אורן בריח הרמוני נפלא [עם דגש על עצי האורן, הפרחים עם הריח שאני אוהבת ואף-פעם לא מזהה, וורדים אדומים], לצלילי הסונטה השנייה של רחמנינוב בביצוע ריכטר [כן, ריכטר גם יכול פשוט להשתעשע על הפסנתר] מנוגנת בלייב כמובן, בזמן שאני [אנחנו? הרי לסקס צריך שניים] צופה על שקיעה כמו שמתוארת כ"עליית אנדימיון" [שקיעה בתוך ענן גז שנמשכת כמה שעות ואפשר לתאר אותה לאורך 2 עמודים בכיף] כשכל מה שאתה רואה מסביבך זה עמודי ענן וחיות מוזרות בגודל לא ברור [כי אין קנה מידה בכלל, אבל למי אכפת], עם מגש סושי וסשימי למיניו+תה ירוק אם כבר בקונספט של טקסי תה עסקנו. ותוך כדי שיחה-דיון מאלה שגורמים לך באמת להטיל ספק ולחשוב מחדש על דברים, החיים, על עצמך, על אנשים.
כן, ככה בדיוק. 
אני איהנה לפחות מאחד מהדברים הנפלאים הללו, בהתאם למצב הרוח\תודעה\רמת כאב\דיכאון שלי. מי יתן ומכולם ביחד. 

לחיי סקס טוב, שחיה ושכשוך במקווי-מים, שדות פרחים אינסופיים ויערות ריחניים, וורדים וסיפנים ופרחים לבנים יפים אחרים, מוזיקה נפלאה, שקיעות וזריחות יפות, פלאי הטבע והנפלאים באמת ופלאי היומיום, ספרים, שיחות עמוקות, אינטימיות, הטלת-ספק, סושי, תה על כל סוגיו וצבעיו [חוץ מאלו עם השוקולד או הוורדים], התרבות היפנית, טקסי תה, זן, החושים שלנו ואי-השלמות של העולם שלעולם לא יאפשר את מה שתיארתי למעלה.
[אבל זה בתוך הראש שלי, שם אפשר] 

"I sometimes get scared when I get involved with someone during my journey."
-"Why?"
"Because I just pass through." 

הסדרה הזו גורמת לי או להפוך למלודרמטית, או להתמודד עם עצמי. לא בטוחה.

ולא היה קליק כזה בפעם הראשונה שראיתי את הפרק. יש אמנות שצריך לחוות שוב כדי שהיא תרד עוד רמת עומק ותתרכב עם משהו בך, לפעמים.

[נודדת. רק עוברת פה. "אני כמו כוכב, באתי ואני עוד מעט הולכת". אולי אני לא אלך כל כך עוד מעט, ואני משתדלת לשרוף את עצמי פחות או לפחות לא להתמכר להרואין, אבל ככה אני חיה. אף פעם לא טווח ארוך. תמיד לילה אחד. אחר כך אני לא יודעת מה לעשות.

ולא Gipsy Heart ולא כלום. פשוט, כוכב כזה. בוער. דועך. אני מרגישה פחות דועכת.

אולי נגזר עליי להישרף. אולי אני צריכה לעכל את זה. אולי זו הדרך היחידה שבה אני יכולה לחיות, כשאני בוערת ושורפת את עצמי. ואת כל מי שמתקרב אליי. ברור שיש אנשים שעשיתי להם גם טוב, אבל ממרחק מסויים. 

אני חושבת לעצמי שבכלל לא הייתי אמורה לשרוד.

וזה כמו קורבן, כאילו העלית את עצמך על איזה מזבח מטורף ולמחרת התעוררתי בלי אהבה אובססיבית ובלי נוירוזות ופוביות מאוכל, שפוייה משהייתי בשנתיים האחרונות.

כמו כישוף.

כמו הזדמנות שנייה שלא הייתה אמורה להינתן. ואולי אלוהים הסתכל, אולי הוא דווקא אוהב חתולים, וחשב לעצמו "החתולה הזו מוכנה לרוץ עד לאן שצריך כדי היא דואגת לה, היא הייתה מוכנה גם לקחת את הסיכון שהיא תמות. אולי מגיע לה, למרות הכל."
מאז היו אנשים, מאז אנשים הרימו אותי מהתחתית בצורות ודרכים לא צפויות.

אבל אף-פעם לא ככה, אף פעם לא בחטף, אף פעם לא היה שינוי מהותי בי.

והייתי אמורה להתאבד אז בכלל. היום; לפני חמש שנים. הייתי אמורה למות. אולי גם אני העליתי קורבן - אהבה ושלמות פיזית.

אולי הקורבן שלנו הספיק, ביחד, כדי לקנות לי ניסיון נוסף.

ואני לא יודעת אם זה גורם לי לרצות לחיות כהדוניסטית מן השורה, או לקחת את עצמי הכי ברצינות שיש, להאמין בעצמי ולעשות משהו.

בראש שלי אני עדיין מתה. בראש שלי אני לא מסוגלת לכלום; אני לא שואפת, לא חולמת, לא רוצה. אני קיימת, ומה שאפשרי בצעד-שניים ולא יותר אני עוד עשוייה לנסות. אבל לעולם לא יותר. בראש שלי אני האדם הפחדן בעולם, השפל בעולם.
במציאות אני לא מסוגלת להחזיק עבודה.

במציאות אני בדיכאון והגוף שלי הופך את עצמו לנכה בעזרת הראש שלי.

במציאות אני לא מסוגלת להיפתח בפני אנשים, ועוד פחות מכך מסוגלת להכיר בקיומם או לראות אותם.

בראש שלי הכל בתבניות.

במציאות אני אפילו לא פוקחת עיניים.

בראש שלי יש המון דברים מיותרים, שיחות מטופשות שלעולם לא תתקיימנה.

במציאות אני לא מדברת.

ועכשיו? עכשיו אין לי קול, בלי חום. כמעט ללא שיעול, לא מצוננת. פשוט, אין קול.

ובמציאות, זה קורה לי כשבראש שלי כבר אין לי קול.

אז ניסיון נוסף? גם זה לא מספיק בשבילי, כנראה.

ואני לא בטוחה איפה השנאה-העצמית נגמרת, איפה הפחדנות מתחילה והאם המציאות בכלל מצליחה להשתחל בין שתי אלו ואיפה.

אולי היא המציאות בעצם. 

הרוסייה המודרן-פולקלוריסטית שבי נוטה לראות את זה כמיסטיציזם. כמו עם פיית.

אולי זה לעולם לא יקרה שוב.

אבל הגורל הרי גדול ממני. מה שיקרה - יקרה. אלא שלאחרונה אנשים יוצרים את הסטיות מהדרך, לא חתולים.