בידיים רועדות. מעשנת יותר מדיי. רוח של נפילה לתוך תהום נותנת לי הרגש של תנועה של חופש, אשליה של כנפיים.
אין לי כוח לטרוח להשתכר.
לקחתי כדור שינה.
זמן להתמודד, זמן להיות עצמי - הרחק ככל האפשר מאנשים כמובן.
אני שיש לה רצון אחד, למות. אני שלא מבינה למה שמישהו ירצה לשהות בחברתה, ואם כן - ברור שזה רק כי אני כל כך טובה בלשחק איזו דמות אחרת, זוהרת ויפה.
אני, שכבר לא מוצאת את עצמה, או משהו, לא מבחינה בין שנאה-עצמית, חוסר ביטחון, פחדים, חינוך רע וטראומות ילדות.
אני, ששם בין כל זה ומעולם לא יצאה ולעולם לא תצא, כי היא לא מכירה מציאות אחרת.
אני, עם הצלקות. אני שמתביישת בכל דבר ורק רוצה להיטמע בהמון כך שאף-אחד לא יסתכל, לא יראה ולא יחשוד ולא יראה.
אני, שתמשיך לשדר חוזק ועוצמה כי אחרת הלך עליי, יתקפו אותי מיד ויאכלו אותי בלי מלח. כי אחרת אני אתפרק אל מול כל הגישה השלילית של אנשים שאני אמשוך אליי כמו מגנט.
אני, שרוצה שמישהו יוציא אותה מזה או יתן לה סיבה אבל יודעת שאף-אחד לא יכול לשנות, אף-פעם, רק אני, וזו מלחמה שעליי לנהל לבד נגד עצמי, בעצמי. כשאני עיוורת לחלוטין. כי כשאני פוקחת עיניים, זה הדבר היחיד שאני רואה, וזה ממלא את כל שדה-הראייה שלי בשדים.
יושבת-שוכבת על הספה, משריצה ג'לי שחור דמיוני שזוחל לחדר שלי מהספה בסלון ונתלה ממנה כמו נטיפי גועל-הנפש שאני מרגישה שאני.
אני, שצריכה איכשהו לשבור את המעגל הזה, לפני שהוא ישבור אותי.
אני, שלא מעיזה להתמודד עם עצמי.
אני, שרוצה אמפתיה ואהבה וחיבוק ופוחדת מדחייה ומלגלוג כלפי מי שאני מאחורי ההצגה פחד-מוות.
אני, שלא מסוגלת להפנים דבר מזה, ולכן לא מחפשת בכלל. אבל הרגשות לא שואלים אותי. אז אני מדחיקה ושותקת כדי לא להביך את עצמי.
[פתאום השותף שלי בא אליי עם בן&ג'ריס. מאיפה אני מוצאת את האנשים המקסימים האלה ואיך אני עדיין לא העפתי אותם מהחיים שלי עם כל השנאה-העצמית האנוכית שלי. ]