אני לא במצב-רוח פיוטי במיוחד, גם אין לי מוזה ולא בא לי כתוב. כן, אני מתחילה מהתנצלויות. זה לא יהיה יפה. או כתוב היטב.
סגורה ו"מפספסת את כל החוויה האנושית", נו בטח, כי אני עסוקה כל כך בלהיראות חזקה ששכחתי איך סאלין אמור להיראות בכלל.
אני לא יודעת איך הייתי רוצה לראות את עצמי עוד חמש שנים. חשבתי על זה. אני אדם ריאלי מדיי, אני יודעת שלהחליט על משהו משמעו לקבע את עצמי לכיוון מסויים שנראה לי הגיוני ורצוי עכשיו - אבל שהחיים יספקו לי כל כך הרבה דברים מעניינים אחרים שזה חסר טעם בכלל לתהות לגבי זה.
וגם, אני לא יודעת, אני לא ממש מסוגלת לחשוב על מה אני רוצה. מרגיש כאילו אני לא מאמינה שאגיע לזה.
[פיברופוג. או סתם עייפות. בלעכס. אני מרגישה שאני מקשקשת שטויות. אולי עצם הכתיבה מלחיצה אותי.]
אין מטרות, אין רצונות, יש דברים שהייתי רוצה לעשות אבל אני מאד מקפידה להשאיר אותם ברמת ה"בלתי ניתן לביצוע". זה אומר שאני מפחדת ממשהו. מפחדת מלעשות מה שאני רוצה. מה שאני אוהבת.
ואני גם מתרחקת מאנשים שמחבבים או אוהבים אותי.
ומדברים שאני עשוייה לעשות טוב.
אזרחית סוג ד' בעולם הפרטי של עצמה.
אני לא מחבבת במיוחד אנשים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי.
ומתאהת לחלוטין באלו שלידם אני תמיד מפקפקת בעצמי.
שיקום? לא. בעיקר חוסר יכולת לבנות עולם חדש ולא מוכר. הרבה פחדים, זה מה שאני יודעת. ויודעת שיש פה, כרגע.
נטיה להתקדמות מהירה מדיי, הבנה שאני עושה שטויות בצורה שנראית מאד בוגרת, מה שנראה כמו רגרסיה והתקדמות מהירה בכיוון אחר.
מבחינה רגשית עצרתי איפהשהו בגיל 14, כשהייתי רגישה מדיי ומתחשבת מדיי ופתוחה ובוטחת מדיי ונותנת יותר מדיי אמון. והעזתי יותר, הרבה יותר.
אבל מה אכפת לי, יושב לי חתול עם ביצים מפלדה ויותר מזל משכל על הכתף השמאלית. הוא שחור, וספונטני ולא צפוי וחשדתי בו קצת בהתחלה.
אני קצת פוחדת [פחד מוות] להשליך עליו את הסימבוליזם הרגיל שלי בנושאי חתולים שחורים.
מה שבטוח, התחילה תקופה חדשה.
Summer's coming, and my Snow is as black as this rotten soul of mine.
עריכה:
אני גם מפחדת פחד מוות מללכת לישון. אני לא יודעת מה, או למה, אבל אני נמנעת משינה [ובעיקר כשאני צריכה אותה] כאילו היא מהווה איום של ממש.
כמו שנאמר לי על ידי אדם יקר, אני לא יודעת מה אני מרגישה. אז התרגלתי לנתח לפי התסמינים. נו שווין.
חיבוק ולישון כפיות בשתיקה נעימה מישהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
