אתה לא פה. וכשאתה לא פה, כל שנייה נראית לי כמו נצח.
אני מתרוצצת בין העבודה, הכנת האוכל לקטנצ'יק, נקיונות הבית ומדי פעם ירידה חפוזה למקלטים כשאני אוחזת את הקטנצ'יק בידיי- ובכל שאר הזמן אני בוהה באוויר. בוהה באוויר כשברקע עוד דיווח על קרבות קשים בטלוויזיה ומפנטזת על הרגע שבו אתה תחזור הביתה בריא ושלם, תנשק אותי כשהקטנצ'יק שלנו בידייך ואני ארגיש כאילו מעולם לא עזבת. בכל הזדמנות אני מביטה בעיניו של הקטנצ'יק שזהות בדיוק לשלך ונאחזת בהן, מנסה להרגיש שאתה כאן איתי. אבל אתה לא פה.
מלחמת לבנון השנייה. זה היה סוף יולי של שנת 2006- לפני שבועיים, היום שבו גייסו אותך למילואים, לנסוע להילחם בחזית. אתה היית לבוש במדים הירוקים של צה"ל והזכרת לי איך שנראית כשנפגשנו. נתת חיבוק גדול לקטנצ'יק ולי נשיקה קצרה מדי- ואז נכנסת לרכב הצבאי שבא לאסוף אותך ונסעת. נשארתי לעמוד שם, מחוץ לביתנו עוד כמה דקות לפני ששמתי לב שאני בוכה.
אתמול הגיעה ממך שיחת טלפון קצרה שהסבה לי שעה אחת של נחת אחריה לפני שחזרתי לדאוג. אתה אמרת לי שאתה בריא ושלם, סיפרת לי על הקרבות הקשים, על ההפצצות בכל יום, על הפצועים ודיברת על החבר שלך שנהרג בקול רועד. דיברת קצת גם עם קטנצ'יק שהיה מאושר לשמוע את אבא שלו. לבסוף לפני שניתקת אמרת לי שאתה אוהב אותי, חושב עליי ועל קטנצ'יק כל שנייה שאתה שם ואני עצמתי את עיניי והתענגתי על מילותייך.
ועכשיו אני מאזינה לנשמותיו של קטנצ'יק שנרדם בנחת על ברכיי ומתפללת שתחזור כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
