באמת שאין לי מושג איך להתחיל פוסט שכזה, אז אני פשוט אצלול פנימה.
מוזיקה זה משהו שאני מאוד מאוד אוהבת. אני לא מומחית גדולה, או אפילו מעריצה מטורפת, אבל באמת שלפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת "f*ck, אני באמת אוהבת מוזיקה". כל אחד יכול להתחבר למשהו, לאהוב מישהו מסויים או מישהם מסויימים, ובאמת אפשר להעביר ככה ימים בכיף (ושלא לדבר על טיסות- חזרה לפוסט הקודם חח).
אבל יש במוזיקה משהו, ויש לה כח, היא משפיעה עלינו -או עליי- באופן שאני לא כל כך יכולה להסביר.
בכל אופן, אם אני אמשיך ואכתוב פוסטים עוד הרבה זמן, אני כנראה כבר אחפור מלא על מוזיקה. קורה..
הפעם, בא לי לכתוב דווקא על משהו אחר במוזיקה. אני לא יודעת איך באמת עובד התת מודע, אבל למוזיקה יש כח להשתלב לי בזכרונות. וואו, רק הרגע שמתי לב שאני חופרת עם המילה מוזיקה- ספירה קצרה וכתבתי אותה כבר שבע פעמים, והיד עוד נטויה. טוב נו, אתם ילדים גדולים, אתם תתמודדו.
בכל אופן, המוזיקה מזכירה לי דברים שלא תמיד אני רוצה לזכור. כלומר, לפעמים היא מזכירה לי דברים מקסימים- כמו In My Life המדהים שמזכיר לי איך התאהבתי בביטלס.
אבל לפעמים היא גם מזכירה לי דברים אחרים. אני יכולה לאהוב מאוד את השירים (ואני באמת אוהבת את כולם), אבל את הזיכרון שהם מביאים, לא בטוח שאני אוהבת כלכך.
את השיר שהוא השמיע לה, כשהייתי לידם, ורציתי כלכך שהוא דווקא ישמיע לי.
את השיר שמזכיר לי משפחה שמצאתי מחוץ לבית, בארץ אחרת בכלל, ואת הגעגוע העצום אליה.
את השיר ששייך לתקופה ההיא, המדוכאת וחסרת הביטחון.
את השיר שמזכיר לי את הקיץ בו פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות.
את השיר ששמתי בעבודה שהשקעתי בה המון, אבל קיבלתי עליה ביקורת נוקבת.
את השיר שמזכיר חברה טובה, שאהבתי ואני עדיין אוהבת, אבל הקשר נחלש עם הזמן.
את השיר שהייתי שמה כשכבר לא יכלתי לשמוע שומדבר מהעולם שבחוץ, ורק קציתי כמה דקות של רוגע.
לפני כמה שנים, ב- 2003 אם אני לא טועה, בניחוש תמוהה כלשהו (היי, בדקתי בגוגל וזה 2004! לא רחוק בכלל....), יצא סרט, "שמש נצחית בראש צלול" שמו. אחלה של סרט, כדאי וכיף לראות. בכל מקרה, בסרט יש מכונה בדיונית שמאפשרת לאנשים למחוק דברים מהזיכרון. חוויות, אנשים, זכרונות, ותקופות שלמות. פשוט ככה- נרדמים, וקמים לעולם אחר, שונה במקצת. וככה חשבתי על השירים האלו- האם הייתי רוצה פשוט למחוק אותם? או למחוק את הזיכרון, ולהשאיר רק את המוזיקה?
אני חושבת שהתשובה לזה היא לא. הרי כל שיר מזכיר לי משהו אחר, באופן לא נעים כזה או אחר, אבל אני לא חושבת שהייתי פשוט מוותרת ככה על הזיכרונות. השיר הרביעי, לדוגמא, מזכיר לי את הקיץ שבא אחריו, שבו השלמתי את הכל ובתוספת ריבית. והשישי מזכיר לי גם את הזמנים הטובים עם החברה, לפני שיצא שהתנתקו, והוא מכיל מלא זכרונות יפים.
ככה שבסופו של דבר, זכרונות הם בעבר ועדיף שיישארו כך. ואם לפעמים בShuffle מגיע לי זיכרון שכזה, אני חושבת שאשתדל לחייך, להיזכר, לראות את חצי הכוח המלאה.
הרי, מול כל השירים הללו יש גם אינספור שירים שמזכירים לי דברים שאני כלכך שמחה לזכור. שירים שמזכירים אנשים מהעבר, תקופות, וסרטים, מזכירים לי איך התאהבתי בלהקה הזאת או הזמר הזה. שירים זה כל כך כיף. מרגיע, מרגש, נותן תקווה וביטחון.
אני אוהבת מוזיקה. וגם אם לפעמים הייתי רוצה לעשות Delete (כמה שהייתי רוצה לפעמים..) , אני שמחה על כל מה שיצא לי להכיר, במוזיקה ובאופן כללי, על האנשים שפגשתי והחוויות שעברתי.
זה השלב שבו אני אמורה להתנצל על החפירה, אבל, hey, אני נהניתי, ואפילו יצאתי עם סוג של חיוך. אולי גם אתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
