זו הייתה אחת מהפעמים האלה שאני מתעוררת, ובשנייה הזאת אני יודעת שאני כבר לא אצליח לחזור לישון, לא משנה מה. אבל בכלל לא הייתה לי כוונה כזו בשנייה שקלטתי שאני מסתכלת על מצעים שלא ממש שייכים לחדר שלי. הסתובבתי כי אני ישנה על הבטן ובשלל פוזיציות מוזרות, והדבר הראשון שראיתי היו מצעים אפורים וקיר לבן. במילותיהם של אנשים מוצלחים ביותר, פה חשדתי. קמתי והסתכלתי מסביב. היה לי טעם די מגעיל בפה, אבל אפשר להגיד שדברים אחרים הסיחו אותי, למשל איך הגעתי למקום הלא מוכר הזה כשהייתי אמורה להיות בכלל בשיחת ריבאונד עם אור. ואז קלטתי פתק על שולחן כתיבה שהיה בחדר. "הלכתי לעבודה, מישהו צריך לשלם על כל המנורות שאת שוברת". שיט. אני לא מחשיבה את עצמי טיפוס אגרסיבי במיוחד, שברתי כמה כוסות וצלחות בחיי, אבל אף פעם לא שברתי מנורה. לפחות ככה חשבתי. ניסיתי להיזכר אם שברתי מנורות כלשהן בזמן האחרון, ואז נזכרתי בלילה הקודם. טוב, נזכרתי זו מילה לא ממש מתאימה, בעיקר ניסיתי להיזכר. אבל קודם ללכת לשטוף את הפה. יצאתי מהחדר וגיליתי דירת חדר וחצי כמעט ריקה מרהיטים, סך הכל ספה ישנה ושולחן זכוכית עם לפטופ סגור. ישבתי על הספה והתחלתי להיזכר. קבעתי עם אור שניפגש בבר בדרום תל אביב אחרי שהוא נפרד מחברה שלו יומיים לפני (מפתיע ביותר, בעיקר בהתחשב בעובדה שהם נפרדים בערך אחת לשבועיים), והוא בטח רצה להתלונן על כמה שהיא לא בסדר ולומר שהוא לא יחזור אליה שוב. שוב. אני לא מהטיפוסים של ללכת ולשתות, אבל יש לי עם אור את הקטעים שלנו. בכל אופן אני זוכרת את ההליכה לבר, כי פגשתי בדרך מישהי שהכרתי פעם באיזה טיול לאילת, מסתבר שעכשיו היא נטורופתית, והיא נתנה לי כרטיס ביקור. היא תצטער על זה אחר כך, אבל עוד נגיע לזה.
אז הגעתי לבר, ואור כבר היה שם. הוא דיבר עם איזה ג'ינג'י, מסתבר שהם היו יחד בצבא. ממש יום הפגישות המחודשות הבין לאומי. מכאן אני זוכרת כמה שוטים של משהו אלכוהולי לא ברור. אור אוהב להזמין לי דברים מסתוריים, וכשאני שואלת הוא לא ממש משתף פעולה. הבעיה היא שהוא מערבב סוגים שונים ולא ממש (ממש לא) יודע מה הוא עושה... מכאן הכל מתחיל להיות מטושטש. יש לי שברי זכרונות, למשל זה שמישהו שאינו אור עושה לי שק קמח, שרצתי במעלה המון קומות, שהכנתי חביתה באמצע הלילה, ושפגשתי את יאיר לפיד ואמרתי לו בדיוק מה אני חושבת על המדינה שלנו. יש מצב שהאחרון היה חלום. בכל אופן, החלטתי לקום ולעשות מעשה. המעשה הוא בעצם לקום, כי לא ידעתי ממש לאן להמשיך משם. למזלי לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי, כי מישהו דפק בדלת. מבט מהיר במראה (נראיתי מזעזע אבל לא היה יותר מדי מה לעשות), ופתחתי. זה היה בחור גבוה ורגיל למדי, שלא נראה שמח מדי לראות אותי. הוא שאל איפה זיו, ועניתי שאני לא יודעת, בעיקר כי לא ידעתי מי זה זיו. אבל לא אמרתי לו את זה. ואז עלה בראשי רעיון מבריק. "תגיד... ראית אותי אתמול במקרה?". הוא ענה מהר למדי והלך. "עושים לבחורה שק קמח לאורך חצי תל אביב ובסוף היא לא זוכרת אותך, אה?". אוקיי, בעיה אחת נפתרה.
לא שזה עוזר, כשאני לא יודעת מי זה ולמה הוא הלך כל כך מהר. ואז קלטתי מה חסר. הפלאפון שלי, מפתחות לבית, תעודת זהות, כסף, הרבה דברים שלא ראיתי המון זמן. הכל חיכה לי בתיק ליד המיטה. לפחות ישנתי עם אדם נחמד. אני מקווה. בדקתי את הפלאפון בידיעה שאתחרט על כך, וכמובן שצדקתי, אין סוללה. נהדר.
מכאן לא היה לי הרבה מה לעשות, יצאתי מהדירה, שהייתה דווקא באיזור שאני מכירה, חצי שעה מהבית. לקחתי אוטובוס והגעתי הביתה. כשהטענתי את הטלפון היו, כמובן, 5 שיחות שלא נענו. ארבע מאור ואחת ממספר לא מזוהה. התקשרתי לאור, והנה הדברים מנקודת המבט שלו.
אז כשהיינו בבר התחלתי די להשתכר ולהיות לא נחמדה לאור. טוב, תנסו אתם להיות נחמדים כשאין לכם סינון למה שיוצא לכם מהפה ואתם מדברים עם מישהו שמתלונן על חיי האהבה שלו. שוב. הוא די התעצבן, ומשם דרכינו נפרדו. הוא ראה אותי מדברת עם הג'ינג'י, שמסתבר שקוראים לו אסף, ולא זכר את שם המשפחה שלו. מאז נעלמו עקבותיי. נהדר, כבר אמרנו?
חיפוש זריז בפייסבוק (איזה זריז, יש לאור כמיליון חברים שקוראים להם אסף) והגעתי לאסף המדובר והיה אפילו מספר טלפון. ועכשיו, לנקודת המבט של אסף..
מתברר שאני חמודה למדי כשאני שיכורה-ולא-חופרים-לי-על-אקסיות-ששברו-לך-את-הלב. הייתי קלת דעת למדי והמשכתי איתו לפגוש כמה חברים. יפר עלינו על גג של בניין בו גר אחד החברים שלו וזרקנו סוכריות קופצות על עוברי אורח תמימים. אני מכחישה כל קשר. כולם שם לא היו יותר מדי פיקחים, ומהר מאוד הדרדרנו למתיחות בטלפון. אבל מהסוג המרושע. בשלב מסויים הוצאתי את כרטיס הביקור של הנטורופתית, ואפילו אסף לא זוכר מה אמרנו לה, אבל הוא זוכר שזה הסתיים בזה שכולנו אצלה בדירה. כמה אני אוהבת אנשים ספונטניים. מסתבר שבזמן משחק אמת או חובה אימתני שברתי מנורה, אבל לא בטעות, פשוט זרקתי אותה חזק למדי על הקיר. טוב, אולי אני קצת אלימה כשאני שיכורה. בסופו של דבר אחד מהחברים שלה נעשה רעב במיוחד, והתניתי את זה אני אכין לו חביתה בשק קמח עד לכיכר רבין ובחזרה. בשלב הזה לא היה לי מושג איפה אני, והוא פשוט לקח אותי לגינה ציבורית ובחזרה. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לקיים הבטחות. מכאן הכל די פשוט, נרדמתי בפוזה מביכה למדי (כן...יש תמונות) על הספה של הנטורופתית, או בשמה האמיתי, זיו, ושני גברברים חסונים סחבו אותי למיטה. עכשיו יש רק תעלומה אחת, והיא איך הגיע קעקוע נצנצים לגב שלי, ולמה הוא בצורת ציצים, אבל את זה אני כבר מפחדת לשאול.
הפוסט הזה נכתב במסגרת תחרות סיפורי שיכרון ושיכחון. הוא לא אמיתי, וזה הדבר הראשון שהמצאתי מזה זמן מה (או אי פעם), אז לא להיות קשוחים :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
