חרא לי. כל כך. ונמאס לי ואני באמת רוצה להיות מישהי אחרת במקום אחר ורק לברוח מפה מעכשיו ומעצמי. אני מתעבת את עצמי. כל כך שונאת את עצמי. והחלק הכי גרוע זה שאני איכשהו חושבת שאני עוד יותר טובה מכולם. שאני עוד אצליח להגיע למשהו. שאני אהיה מאושרת. אני לא. איך אפשר להיות מאושרת מהמצב הזה. כן אני כותבת הרבה נקודות. זה מציין מתי הפסקתי את המשפט בראש. לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו. פאקינג כואב לי ופאקינג קשה לי ואני פאקינג רוצה למות. אבל אני חכמה מדי כדי למות. כי בטוח יש משהו שעוד שווה לחיות בשבילו. איזה לוזר שיחליט שאני מספיק טובה בשבילו איכשהו מתישהו. חתיכת לוזר. אני כל כך מדוכאת שלשמוע מיוז ורדיוהד לא עושה לי את זה. אני צריכה משהו יותר. לא שאני אמצא. ולא שיש לי חברים שאשכרה יעזרו לי לחפש. לא. אין לי חברים. נכון שלכולם יש חברים. אז לי אין. אני מיוחדת. בדיוק כמו שתמיד רציתי להיות לא? חרא. חרא. חרא. חרא. חרא. חרא. לאן הגעתי? איך לעזאזל הגעתי לפה? החיים שלי כל כך בזבל. מה כבר עשיתי, באמת? אני לא כזאת נוראית. אז איך זה שמגיע לי כל השטויות האלה. כן עשיתי טעויות. כולם עושים טעויות מה זה משנה. כולם טועים. לכולם אמור להיות חרא. אבל לא לכולם חרא. רק לי. לי ולכל הפסיכיות בישראבלוג שחותכות ורידים. אין לי חיים. אני פתטית. אין לי תחומי עניין. אין לי אופי. אין לי תחביבים. אין לי חברים. אין לי חבר. אין לי כלום. אני לבד. פתטית. חרא. מתועבת. הלוואי שאני אמות כבר בתאונה וזהו. וגם אז אף אחד חוץ מהמשפחה לא יבכה. אז עדיף שלא. הלוואי שאני אפגע בתאונה וימחק לי הזיכרון. ואז אני אוכל להתחיל הכל מחדש. זה הכל.
נהדר.
למה השיר הזה עדיין כל כך עצוב לי?
זה מצחיק כי התוכן של השיר ממש מתאים לנסיבות. מצחיק זו גם דרך לתאר את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
