טוב.... אני מרגישה מספיק מוכנה נפשית לפרסם את הסיפור שלי.... קראו... מה 'כפת לכם?! ואולי... גם תגיבו... כי חשוב לי לדעת מה אתם חושבים.... לסיפור אין עדיין שם, והנה הוא... להנאתכם...
נועה.
-"יעלי, יש לי משהו מאוד עצוב לספר לך."
-"מה קרה? קרה משהו לסבתא?"
-"אתמול בלילה עדן נהרגה בתאונת דרכים."
-"איזו עדן? מהשכבה שלי? עדן כהן?"
-"כן היא הייתה עם שיר. שיר נפצעה קשה, היא בבית חולים."
-"איזו עדן נהרגה? עדן שלי?"
-"כן. נהג שיכור דרס אותן כשהן חזרו מהמסיבה."
ככה התחיל יום שישי ה-25.2.2005. שום דבר לא חזר להיות כבר כמו שהיה. זו באמת הייתה עדן שלי שנהרגה. עדן שלי, הבובה היפה שלי, החברה הכי טובה שלי... אני. כל היום לא הפסקתי לבכות. למען האמת, נראה לי שעדיין לא הפסקתי לבכות, וכבר עברה שנה. השבעה הייתה מן רצף של אירועים. אני לא זוכרת כמעט כלום, מה שאני כן זוכרת זה את החברים אלי. תמיד היינו מוקפות חברים עדן ואני. החברים, שעכשיו אני יודעת, הם הכי טובים שיש. בשבוע ההוא לא הייתי כמעט בבית. כל הזמן אצל חברים. הם היו מה שהניע אותי. להתרוצץ ממקום למקום. להיות קצת שם, קצת פה.
חודש עבר. השגרה כבר המשיכה הלאה, בלעדיה, וסחפה אותי איתה. בית-ספר, הביתה. ושוב לבית הספר, ושוב הביתה. אמא אמרה לי שהשגרה היא מה שמחזיק אותנו, מה שגורם לנו להמשיך הלאה גם כשקשה. אמהות תמיד צודקות.
עבר עוד חודש. אמא אמרה שהזמן לא מרפא את הכאב, הוא רק מלמד אותנו לחיות איתו. הכאב באמת לא עבר. הוא נשאר וכרסם מבפנים את כל מה שהייתי. את החלומות, התקוות והתכניות. לא רציתי לוותר עליהם, אך הם סרבו להישאר במקום ריק.
כשעברה חצי שנה, עברנו לקיבוץ. אותו חלום, שחלמנו אז כשההורים של עדן שקלו לעבור לדוגית, התגשם. המשפחות שלנו גרות באותו מקום. הכאב שוב התחיל לכרסם. לאט-לאט הקיבוץ הפך להיות כל עולמי. חברים חדשים, תקוות חדשות והכאב המכרסם. עם ההשתלבות שלי בקיבוץ באה ההתרחקות מהחברים. למרות זאת, המשכתי להיות אותו הכותל שהייתי פעם, רק עם אנשים אחרים. מקשיבה ומייעצת. עוזרת ומחבקת. כשבעצם, כמו הכותל, גם אני שתקתי. לא שיתפתי אף אחד במה שידעתי, במה שידעתי שאסור לי לספר.
היא תמיד הייתה שם. הולכת איתי, בוכה איתי, מלווה אותי. תמיד נגלית לעיני, אך לעיני בלבד. הבנתי שאני היחידה שיכולה לראות אותה. אז לא הבנתי למה, אבל היה לי טוב, היא לא באמת עזבה אותי. לא הייתי צריכה להיפרד. לא יכולנו לגעת זו בזו, אבל היא תמיד הייתה שם. תמיד מחבקת. באיזשהו מובן זה היה בלתי אפשרי, אבל זה היה נוח. הנשמה שלה לא הלכה. היא נשארה, היא רצתה לתת לי להיפרד, או בעצם לתת לי זמן להכין את עצמי לפרידה הסופית. ואותו הכאב, המשיך לכרסם, רק שמה שנשאר אחריו לא היה חלל אלא שברים, שברים של עתיד שהיה יכול להיות.
בגלל שרק אני יכולתי לראות אותה, והיא ממילא הייתה אשת הסוד שלי, לא סיפרתי לאף-אחד. עד לאותו יום. ישבתי בחדר שלי עם עדי. דיברנו, בכינו. פתאום היא באה והתיישבה על הכיסא מולי. היא חייכה, אני צחקתי.
-"מה קרה? למה את צוחקת?"
-"סתם, עזבי. לא משנה."
בסוף סיפרת לה. "עדי, אני יכולה לראות את עדן. היא מדברת אלי ואני אליה. אני רואה אותה כמעט כמו שאני רואה אותך. היא יושבת מולי, והיא מחייכת, מוסרת שהיא אוהבת."
מאז והלאה עדי הייתה מעבירה לעדן מסרים דרכי, ועדן הייתה מעבירה לעדי מסרים גם היא. הפכתי גם לכותל של עדי. סופגת הכל ולא מספרת. הכאב שלה התווסף לכאב שלי, והם כרסמו להם ביחד, בשקט.
אחרי שעדי כבר ידעה, היה לי יותר קל לספר לאנשים אחרים. לאט-לאט עוד ועוד אנשים זכו לחלוק את הסוד שלי, ואני זכיתי בכאבים חדשים. גם הם מצטרפים לאחרים, מכרסמים בשקט. ואני, מתרוקנת מתוכן, נשארת ריקה מעצמי, מתמלאת בכאבים של אחרים. בטוחה, שכמו הכותל, גם אני אוכל לשתוק לנצח, לא מבינה שכל כותל הוא למעשה קיר, קיר שאם מכרסמים הוא מתמוטט.
כבר המון אנשים ידעו. המון כאבים כרסמו. הקיר בסוף קרס. והיא, המשיכה הלאה, מילאה את חובתה, נפרדה.נשארתי קיר שבור. ערימה של חומר חסר תועלת.
מסתבר שאחרי הכאב יש עוד משהו, החלמה. הם, שלהם מסרתי את כולי, הראו לי שמה שהם נתנו לי לא היה רק כאב מכרסם, אלא גם אהבה. והנה הזמן עובר, והאהבה שלם בונה אותי מחדש. מראה לי שיש בחומר תועלת, יש בי תועלת. והנה, בתוכי אני מגלה, אין רק כאב או אהבה. יש צחוק, אושר, כעס, עצב. ושלווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
