אז זה הקטע. הם מפחדים ממני.

אמא שלי מפחדת ממני.

היא בחיים לא תגיד לי משהו שוב. כי אני אתעצבן ואצעק. כל מה שהיא יכולה לעשות זה ללכת לבכות קצת ולחזור כאילו כלום מכל זה לא קרה.

וגם היא. היא, שמתיימרת להיות החברה הכי טובה שלי. היא מפחדת ממני. היא אמנם לא יודעת את זה, אבל היא מפחדת ממני.

כולם מסביבי מפחדים מהאדישות שלי.

כי אם אני אדישה - סימן שאני עצבנית. עוד מילה קטנה ואני אתפוצץ. ובחיי - שההתפוצצות שלי לא תהיה יפה. כי אז כל הרקוב יצא החוצה, ימרח על הכל מסביב.

אז הם מתגמדים. מנסים להתאים את עצמם לעצבים שלי. וזה רק מעצבן אותי עוד יותר. כשאמא שלי פונה אלי כאילו אני ילדה. כשהיא מנסה להיות פרקטית, לא לתת לקמצוץ רגש להכנס לדברים שלה.
אני מכירה כבר את כל הטקטיקות.

ולכן הם לא ראויים לי.

כי הם מפחדים ממני.

הם, כולם, לא אמיצים מספיק. 

אמא שלי כבר לא תעז, כי אמא שלי פחדנית מסריחה, אבל היא - בבקשה, בבקשה שפעם אחת היא תתעצבן עלי. שפעם אחת היא תצעק. ואני אצעק עליה חזרה, והיא לא תפחד - שתצעק עלי שוב. שככה אנחנו נריב בצרחות - לא כמו אנשים מתורבתים, לא כמו בחורות מובחרות, לא כמו LEADניקיות, או בחורות עם השכלה, לא כמו שמצפים מאיתנו.

אני רוצה לצרוח וללכת מכות ולהוציא את כל החרא הזה על מישהו ושהוא יוציא את כל החרא שלו עלי.

אני נגעלת מאנשים שמפחדים ממני. אבל מצד שני, אני מבינה אותם.

עריכה:

ממש הרגשתי כרגע איך המוח שלי עובד

חשבתי על ההיא, ומשם חשבתי על בחור שקרוב לשתינו, ואיך שהוא נטש אותי באיזה קבוצה בבית הספר, ונשארתי לבד, ואיכשהו הכל התחבר.

זה למה אני לבד.

כי אנשים מפחדים ממני.

כי לאף אחד אין מספיק ביצים כמו לי.

אז אני לבד.

יש בחור אחד שאני יודעת שלא מפחד, אבל הוא גם בחור מעצבן וכל מה שהוא רוצה ממני זה לגמור. ואני ממש לא מתכוונת לתת לו את זה. 

אבל הוא לא מפחד. והוא יודע, הוא יודע שכשאני עצבנית ובוכיה לא-לא-לא צריך לעזוב אותי לבד. צריך להתעקש לעזור. גם אם אני מתנגדת ומרביצה. צריך להתעקש בכוח.

אני נולדתי מפלצת