אז שלום לכולם, אני אמה, בת 13. D:
החלטתי לפתוח את הבלוג הזה כי משעמם לי בחיים, וכי אני אוהבת לכתוב למרות בעיות הקשב והריכוז שלי.
אז למה שאני לא פשוט אתחיל בלי חפירות מקדימות כי אין לי כל כך על מה לחפור?
אופי:דיכאונית, צייתנית, דורשת המון תשומת לב, אדישה, מתנשאת, חייכנית, טובת לב, נחמדה אל הקרובים אליה בלבד, לא חברותית במיוחד, אופטימית, בעלת כוח רצון רב, מעט אמפולסיבית, מופרעת, קנאית, כנה, לא מסתדרת טוב עם כאב, נינוחה, עובדת נהדר תחת לחץ.
מראה:
גיל:16.רקע:*עשוי להכיל ספוילרים*
*עשוי להכיל ספוילרים* אופיר ג'ניס ואן - לוי נולדה בת יחידה למשפחת לוי.
שנתיים לאחר שנולדה, היא ומשפחת עברו לגור באנגליה.
אופיר גודלה בלונדון בצורה טובה ומפנקת ע"י זוג הוריה; אלינור ודן. עם השנים אלינור ודן הכלו לריב ולא להסתדר.
אופיר לא יכלה לסבול את המריבות והכעסים בבית ולכן עזבה לפנימיה. בפנימיה רחשה אופיר חברים חדשים, היא פתחה לעצמה 'דף חדש' בחיים והכחישה את קיום הוריה. לאחר מספר שנים, אלינור הגיע אל הפנימיה בה התגוררה אופיר, מה שהוביל לבושה רבה בקרב אופיר, בקשה ממנה לארוז את חפציה ולהתכונן לטיסה בחזרה לישראל. אופיר ההמומה עשתה כדברי אימה ונסעה עמה לישראל.
אופי:רגישה, לא מסוגלת לשמוע דעות אחרות משלה, ישירה לעיתים, נוטה להתעניין בתחום הקוסטמטיקה, אוהבת מסיבות פלצניות, תמיד משתדלת להפוך את התדמית שלה לטובה, דאגנית, חטטנית, מתלוננת רוב הזמן, אוהבת ליצור דרמה ומתח, שאפתנית.
מראה:
גיל:45.רקע:
אלינור נולדה למשפחת ואן - גרנד, משחת נצולי שואה מהולנד, בת שניה. הם עלו לישראל בשנת 1974.בשנת 1990 פגשה את דן, נער חמודות שמצא חן בעיניה מאוד בבאותה השניה. בשנת 1995, נשאו השניים, באושר ועושר.בשנת 1995, השנים הולידו את אופיר, בתם הראשונה והאחרונה.לאט, לאט, הריבים החלו להתבגר. אופיר החלה להרגיש את הצורך לעבור בית. לאחר מספר שבועות, אופיר עלת על רכבת ונסעה לפנימיה ללא רשותם.
אופי:מתרגז במהירות, אמיץ, מריר, רציני, אוהב משפחה, ערמומי, לוקח סיכונים, איש עבודה אולם איש משפחה אף יותר, מתחבר לצד הנשי שלו, אוהב לעזור, מתחסד, כרזמטי
מראה:

גיל:
50
רקע:
דן נולד באנגליה, בן למשפחת לוי - בראון.
דן לא פצע פה עד גיל 3, ומכך נבאה חשיבה כי דן הוא אידיוט, חשיבה מטעה ולא נכונה בעליל.במהלך חייב רחש חברים רבים ולמד להיות כריזמטי עד מאוד.בגיל 23, לקה בסרטן ריאות. סרטן לא קשהף ולמען האמת פשוט יחסית, הבעיה היית הניתוח שנאלץ לעבור.לו ולאלינור לא היה מספיר כסף, מה שהקשה מאוד על דן המסכן.לבסוף עבר דן את הניתוח באנגליה, ועבר לגור שם.
אופי:
נינוח, מבין עיניין, אוהב, תלותי, דביקי, חייכן, איש חירות וחופש, אוהב לצייר, עוסק רק במה שאוהב, מתקשה להרדם, אופטימי, אינסטינקטיביים, אוהב שינויים, דינמי, זקוק לחופש ומרחב, מהיר תפיסה, נדיב.
מראה:
גיל:38.
רקע:דניאל נולד בגולן, בן בחור למשפחת אפלשטיין, משפחה פולניה.
הוריו שלחו אותו לפנימיה חקלאית בגיל 14 כך שהוא מזדהה עם אופיר.
כאשר גדל דניאל הוא החל להתפרע ולהדרדר ולאט, לאט הגיע לסמים. בגיל 16, דניאל היה מכור כבד ונאלץ להשלח למוס"ד גמילה.
כאשר חזר דניאל מהמוס"ד נקי, הוא השיב לקנו את הצבא אשר היה חשוב לו כל כך והתגייס לחיל הים בתור חייל קומנדו.
לאחר השירות דניאל עשה טיול ארוך בדרום אפריקה והודו. הוא האריך את שהותו ב'ריו דה ג'נרו' לחצי שנה.
לאחר הטול הארוך, דניאל החל לעבוד בתור מלחין מנגינות לפרסומות, ובמשרד ההוא, פגש לראשונה את אלינור.
כל שאר הדמויות התפרסמו בהמשך על מנת למנוע ספוילרים.
הקדמה:
אזהרה: הסיפור: "אהבה מחדש" עלול להכיל תכנים מינים ושפה בוטה. הקריאה על אחריות הקורא.
מעולם לא האמנתי לאימא שהיא עוזבת; חשבתי שזו בדיחה.
לחייה
הסמוקות העבירו בי צמרמורת- היא היית כל כך כעוסה. "אימא, כדאי
שתנמיכי את המהירות." אמרתי לה בקרירות, נושאת את מבטי הדומע לכיוון השני
של המכונית.
"אופיר, אני באמת מצטערת, את תפגשי את אבא בשבוע הבא, אני מבטיחה", היא מלמלה בצער.
"את
מוזמנת לתקוע את הסליחות שלך בתחת של דניאל." גלגלתי את עיניי, משתיקה את
הגוש התקוע בגרוני. יכולתי לשמוע את הענקת הסבל שלה ואז חשתי את המהירות
המופחתת. "תודה", לחשתי במרירות; את הנימוסים שלי אני לעולם לא אאבד.
יכולתי
להישבע שהנסיעה ארכה שעות על גבי שעות, שעות של שתיקה עמומה. השקיעה
היפיפייה רק גרמה לדמעות התנין שלי לפרוץ החוצה במהירות ולהמליח את לשוני,
שמנסה לתפוס אותן בתור משחק.
לבסוף הגענו; פרצתי מהאוטו הכסוף שזהר לאור
הירח, המחייך ללא שום סיבה, לקחתי את תיק הגב התכול שלי, תחפתי אוזניות
לבנבנות לאוזניי וניגשתי אל הבגאז' כדי לשלוף את המזוודה שלי, לפני שאימא
תעשה את זה ואאלץ להודות לה בשנית.
לחצתי "פליי" על נגן המוזיקה הלבן שלי, שהתעקש להיחלש כל הזמן משום מה.
העיניים
שלי כבר התעייפו מהדמעות הלא- פוסקות, והרגליים שלי הובילו אותי אל הלובי
הרחב והמפואר של הדירה חדשה שלי ושל אימא, בצפון תל- אביב.
הלילה היה
בהיר מתמיד ונראה כל כך שמח. "אוי, תפסיק לחייך כבר", נעצתי בירח מבט
מאיים. "אופירק'י, את רוצה לעזור לי עם התיקים?" אימא פנתה אליי בחביבות,
כאילו כלום לא קרה. כאילו אבא לא עזב אותה עכשיו.
"לא תודה", עניתי בקשיחות.
יכולתי לראות את האכזבה על פניה. שוב.
דחסתי
את עצמי על כורסה צהובה זרחנית בוהקת, בין כל התיקים והמזוודות שלנו, בעוד
שאימא ניגשה אל הבחור הצעיר שישב בשעמום ליד הקבלה. "ערב טוב", היא פנתה
אליו בחיוך מוגזם. הוא קיבל את פניה בברכה וכך הם קשקשו. לא נתתי לעצמי
לשמוע את זיוני השכל שלהם, פשוט ישבתי והקשבתי למטאל האהוב שלי, שקטה ולא
מזיקה, כמעט בלתי נראית.
לבסוף אימא החליטה לעצור את השלווה שלי, והרימה
את התיקים באי רצון. לא יכולתי לראות אותה סובלת, אז לקחתי 3 מזוודות, את
תיק הגב התכול והחדש שלי ואת המזוודה האדומה שאימא מילתה אותה, עד שעלתה על
גדותיה, בבגדים חדשים, כדי "לקנות אותי".
נכנסנו אל המעלית היוקרתית
ואימא לחצה על קומה 10. לא סיימתי לספור עד שלוש וכבר המעלית דהרה בשיא
מהירותה לקומה 10. 'בניין חביב', לא יכולתי להסתיר את אהבתי אל הבניין
המפואר. 'איך אימא מסוגלת להרשות אותו לעצמה?' תהיתי בכמיהה.
"הגענו, חומד." היא חייכה אלי והניחה לי לברוח מהמעלית שהחלה לחנוק אותי.
"דירה 47," היא החוותה עם ראשה לכיוון דלת מעץ עם שלושה חלונות זכוכית כהים במרכזה. "כאן אנחנו גרות", היא חייכה בסיפוק.