היום הכי קשה שלה היה

היום שבו גילתה

שתמיד יהיה קשה

דף אחרי דף נהפך

וכמה שתנווט היא לא

תמצא את עצמה תמיד מאושרת.

היא השתעלה פעמיים

כדי להעביר את המחנק

שהצטבר בנקודה הזו של הגרון

כי אין ברירה ואף אחד

לא ממש שאל אותה

מה היא רוצה לכתוב עוד בספרון

וגם יכול להיות שהיא בכלל

זו שחופרת לעצמה את הבור

ומכסה אותו, שלא תוכל לנשום

ביום הכי ארוך היה כבר 4

והרגיש כמו 10

כמה ימתח עוד עד שיגמר

זה פברואר וגם הגשם

בא בהפוגות, עוד לא החליט

אם הוא נמצא או לא, ממש כמותה.

היא לא נראית, ולפעמים יותר מדי

וכמה כבר אפשר להכיל את עצמך

כשאתה בלתי נסבל

עכשיו היא מבינה

שכמה שתרצה ותעצום עיניים

יש דברים שהיא לא תוכל

בסכין דמיונית היא

חורצת סדק קטן

בגולה של הגרון ומפוצצת אותה

העיניים נפקחות בבת אחת

היא על הקו הלא נכון

נודדת על האוטובוס לעבר שומקום

וכמו לאיש שעזר לה

להבין איפה היא נמצאת,

תמיד יהיה לכל אחד

בכל מצב מה להגיד.

ביום הכי חיוור שלה

טשטוש מילא לה את הראש

עם הסכין חתכה גם באחת

את חוט המחשבה

ולרגע מאושר שמעה רק דממה