חזרת פתאום, תן לי דקה להתרגל אליך שוב.

אם תתן לי את הדקה הזאת אני מבטיחה שאתרגל מהר... או אולי בינוני. משהו כזה באמצע.

והדקה הזאת תשתלם לך כי אני אהיה יותר שלמה עם המעשים שלי.

ואיך פתאום הגעתי למצב הזה שאני מנסה לרצות אותך, ומפחדת על כל פיפס שאגיד או לא אגיד? וזה באמת לא בגללך. לא הרוב.

אני כותבת לך משהו שכנראה לא תקרא בחיים. וזה מרגיש קצת פתטי החיפוש הזה אחרי במה, כאילו המחברת שלי לא מספיקה לי, כאילו החברים לא מספיקים, אבל המוח כבר מתקשה קצת לשאת את זה לבד.

הלוואי שיכולתי להרגיש שאני יכולה להגיד לך הכל.

לפני כמה זמן הרגשתי, אבל זה היה מן הכל מהוסס, הכל של ידידים שרק הכירו ונורא מתלהבים אחד מהשני

הכל של מישהי שמגיעה מעולם אחר משלך ויכולה לחלוק חצי מההכל האמיתי

הכל של מישהי שמצפה שתוכיח לה שאפשר לסמוך עליך מספיק כדי להגיד את כל ההכל.

ושוב כהרגלי, מכניסה את עצמי לאותו סרט ישן וטוב שבו אני רגילה לחיות, ולהריץ אותו על ריוויינד קדימה מהר מהר כדי להגיע לסוף.

אני הבמאית ובדרך כלל כבר משערת את סוף התסריט. הרגל מגונה שכזה.

הלוואי שלא הייתי פוחדת שאם אגיד את מה שאני מרגישה זה יחתוך את זה. אם לא מחר אז בעוד חודש.

בעוד שבוע... נראה את העננים מלמעלה

שיעברו הציפורים מעל גגות העיר

אני אנוע לעבר הפרחים שלמטה

ויעברו ארבע עונות ימים נשכחים...

אני לא יודעת מה אני רוצה או לא רוצה ומה אמרו לי שאני רוצה או לא רוצה. ואולי בעצם אני קצת יודעת אבל גם קצת חוששת.

מזה שאני קצת חצויה, שמשהו בחזות שלי מתעתע, קצת מרמה את הבחוץ.

דודה שלי צוחקת כשאני אומרת דברים כאלה, אילו שדים מטורפים יש לך כבר בארון, היא שואלת.

הם לא מטורפים אבל גם שדים קטנים הם שדים.

הלוואי שהייתי יודעת שתרצה אותי גם כשהשדים הקטנים האלו יחשפו בפניך.

אל תתנצל, כעת זה לא חשוב, רק תן לי דקה...