גם אני נפלתי על אחד מהימים האלה, השבועות האלה, אפילו החודשים האלה... שכולנו מכירות.
לקום עם מצב רוח רע. לשנוא את מזג האוויר הקודר, שפעם הכי אהבתי בעולם. להתלבש ולהתאפר הכי יפה שאפשר ועדיין להרגיש לא יפה. להרגיש שזה שאני אוהבת לא באמת אוהב אותי גם ברמה שאני.
לא להקשיב להיגיון אלא להקשיב להורמונים, ולהתחיל את הבוקר בבכי.
לחכות להודעה שלא מגיעה ולהתרגז.
נקלעתי ליום, שבוע, חודש כזה. אז מה אני עושה במצב כזה?
קודם כל להאשים את המחזור / הגלולות. הם באמת אשמים החצופים.
מחליפה את המוסיקה לשירים שמחים שמזכירים לי דברים טובים.
והכי חשוב, מזכירה לעצמי מי אני ומה הטוב שיש בי.
מוציאה את הפסנתר ומנגנת ושרה, ונזכרת שמעבר להיקשרות שלי לאנשים, לחברים, אני גם בן אדם עם כשרון ואני מוזיקאית.
מסתכלת במראה ומחייכת.
נזכרת שהחיוך שלי משנה הכל ושהוא יפה.
מסתכלת על העיניים (שבמשך כל חיי חשבתי שכחולות, עד שכל הסובבים אותי התעקשו שירוקות. לאחרונה שמעתי שעיניים ירוקות הן הנדירות ביותר אז אני מוכנה להסכים), השיער, שמה לב ל-5 הקילוגרמים שהורדתי בתחילת השנה.
נזכרת שאני במסגרת שבה אני ממצה את עצמי ובה אני מוערכת.
נזכרת שיש לי אוכל ובית ומשפחה אהובה.
פתאום אוהבת את איך שהתלבשתי.
והסומק חמוד לי.
נזכרת שאני כבר נאהבת, אבל כדי להרגיש כזאת אני צריכה קודם כל לאהוב את עצמי, ולהיות בטוחה במי שאני.
ואז אני קצת נושמת לרווחה ונרגעת.
ומקווה שזה ישרוד לאורך זמן.
לנצח את ההורמונים שבתוך הראש שלי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
