מה שאני אמורה לראות זה משפחה מחבקת,אוהבת,דואגת.
מה שאני באמת רואה זה אנשים ללא פנים,מטושטשים,אין להם עיניים,אין להם אוזניים
אין להם נשמה.
מה שאני רואה זה כלום בעיניי ולעולם יהיה כך.
משהו חסר,הוא תמיד יהיה חסר,לפחות בשנים האלה..וזאת משפחה.
היא לא מוכרת בשום מקום בשבילי,ולא כך אני אמורה להרגיש אבל אני בכל זאת מרגישה
וזה כבר לא מוזר,זה הרגל ובכל יום זה גדל וגדל ..
ולא עוצר,עד שיהיה שם חור מספיק גדול בשביל שאני אוכל לצאת ולברוח לאינסוף.
כי אני לא רוצה לגדול בין רוצחים,רוצחי נפש,אנשים לא מוכרים שאומרים לי שהם אוהבים אבל כשאני מביטה בהם
אני מרגישה שנאה כמו שלא הרגשתי מעולם.
אני כבר לא מכירה אותם,והם בטח שלא מכירים אותי,ואת אמא אם את מודעת למה שאת עושה,לפחות את ..
תפסיקי בבקשה.
לפחות אני ממשיכה לברוח עם הכנפיים שלי בדימיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קפטן ג'קי ספארנו