הוצאתי את זה כדי להראות לחברה,ציורים שעשיתי לעבודה של היסטוריה וזה"ב.
היא ראתה את זה וכשהסתכלתי עליה היא אמרה לי "אני עוד צריכה לומר לדורית (המחנכת שלי) איך את משתפרת בשיעור וזה מה שאת עושה"
אמרתי לה "אבל אני מקשיבה" ואז היא באה למקום שלי לקחה את הציור ופשוט קימטה אותו לכדור קטן מול העיניים שלי,
הרגשתי באותו רגע שהיא ריסקה לגמרי עולם שלם,
עולם שלי.
לא משנה מה הייתה המטרה של הציור,עצם העובדה שאני ציירתי אותו והשקעתי בו כ"כ הרבה,זה מה שכאב לי כי כמו שלא לוקחים למוסיקאי את הגיטרה,
לא לוקחים ובטח של הורסים ציור של מישהו כזה או אחר.
אני עמדתי וצעקי לעברה "השקעתי בזה שעות" ויצאתי מהכיתה בריצה,לא הייתי מסוגלת לראות אותה,אני פשוט שונאת מורים שהולכים עם הראש בקיר
חושבים שילד צריך ללמוד,תודה גברתי אבל לי מתמטיקה זה לא חשוב ואף פעם לא יהיה.
יש לה מזל שאני מסוגלת להתאפק,אחרת היא כבר הייתה בבית חולים עם כיסא תקוע בתוך הראש,אבל לא עשיתי כלום,
רק יצאתי מהכיתה,התחלתי לבכות,נשמתי עמוק ובכל צעד וצעד נרגעתי יותר.
יצאתי החוצה לשבת,ופשוט לא הייתה מסוגלת לשבת..אז הלכתי,הלכתי בדשא,במגרשי כדורסל,בחניה של האופניים ואפילו לעבר השער האחורי,
ורק מחשבה אחת הייתה לי בראש - להרגע.
היה צלצול וישר הלכתי למעבדה,היה לי פיזיקה (למרות שאני לא סובלת פיזיקה,אני מאוד אוהבת את המורה שמלמדת..כי איתה אפשר לדבר על הכל)
בכל מקרה סיפרתי לה מה שקרה ואז היא אמרה לי קודם כל להירגע,יכול להיות שזה לא מקובל עלי אבל אני בכל זאת צריכה להבין ..
הבנתי למה שהיא מתכוונת,אבל לא הסכמתי להבין את המעשה הנוראי שהמורה למתמטיקה עשתה.
אז עכשיו אני בלי ציור,עם מכתב להורים,מלאת שנאה ומקווה שלא לראות מחר את הדבר הזה.
ברגע שהיא עשתה את זה,הלב שלי פעם כ"כ חזק..
הרגשתי כאילו היא פותחת את הלב שלי ולוקחת ממנו הכל,נכון זה ציור..אבל בשבילי זה קצת יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קפטן ג'קי ספארנו