חלונות ראווה יפים פה.

אני לא יודעת למה ואם זה יקרה יותר מפעם אחת, אבל יש לי כמה דקות עד שהפלטה יוצאת מהריל טיים והתחשק לי לנצל אותן כדי לחזור לכתוב כאן. 

יש לי בלגן גדול בראש בזמן האחרון, ואני מרגישה שכל שינוי הכי קטן מצליח להוציא אותי מאיזון. 

אני מתחילה טיפול בקרוב, וזה אמור להיות נחמד. כבר 3 שנים שלא היה לי את האומץ להתחיל טיפול מחדש אחרי התקרית ההיא עם הפסיכולוגית הישנה, אבל אני מרגישה שאני במקום מספיק יציב בחיים כך שיהיה קשה מאוד לערער אותי. 

הבית קצת מרגיש כמו גן חיות לאחרונה. מצד אחד זה מדהים, כי גדלתי בבית שקט ואפור מדיי וכל מה שיכולתי לאחל לעצמי לעתיד זה רעש שלא יפסק לעולם. מצד שני, אין לי תמיד את האנרגיות לחנך ולטפל אחרי יום עבודה ארוך. אני מרגישה כמו אמא ל4 (ואולי בפועל זה מה שאני). 

קצת מדכא להיות בפקולטה בימים האחרונים. יש 2 חולי קורונה מאומתים בבניין. אני מניחה שברמה הטכנית ממש כל המחלקה בסכנה, כי לאף אחד מאיתנו אין באמת מושג אם או מתי נחשפנו אליהם. החלטתי להיות בן אדם בוגר וקבעתי לי בדיקה ליתר בטחון, אבל הרבה מהסטודנטים ומהסגל בחרו שלא להגיע לזמן מה וקצת חסרים לי רעשי הרקע. אין לי את הפריווילגיה להפסיק להגיע לכאן, ממש חשוב לי לסיים את הניסוי הזה. 

המאסטר סוף סוף מתקדם, ואפילו יש תוכניות לניסוי המשך שמדבר אליי ומעניין אותי. יש רגעים בהם אני רואה את עצמי ממשיכה כאן לדוקטורט, אך רוב הזמן אני מרגישה תחושת מיצוי מחיי האקדמיה. אני צריכה שגרה קבועה ומאורגנת וכמה שיותר שקט נפשי.

מי היה מאמין שאגיע לשלב בחיים בו אנסה לזרז ימי עבודה וארגיש שיש לי למה לחזור הביתה.

ד'