לנעמא .

בחודש הקודם היה לדודה שלי, אחות של אבא, יום הולדת. כמה ימים אחריה, לבן הקטן שלה היה יום הולדת.

אני יושבת בסלון מלא אנשים שזרים לי.
לא זרים לי באמת. כאילו, בסך הכל אני מכירה אותם..
אולי איזה זוג אחד עם הילדים שלהם אבל את השאר אני מכירה..

אבל בכל מקרה, סבתא שלי וסבא שלי. דודים שלי והילדים שלהם.
הם נראים לי זרים, עדיין. איך שהוא.

הילדים שנכחו באירוע שיחקו בחצר, למרות שהיה חום אימים.
האימהות, המעשנות וגם אלה שלא ישבו בחוץ.
המבוגרים והגברים ישבו בפנים וראו חדשות.

איפה אני בכל הסיפור ?
אני לא אחת מהם.

או שאני יושבת בצד בסלון, או שאני יוצאת החוצה ומקשיבה לאימהות. 

ארוחת שישי.

סבתא וסבא במטבח, לא נותנים לאף אחד להתקרב.
בת דודה שלי באייפון, או רבה עם הקטנים.
ההורים שלי מריצים צחוקים עם הדודים שלי.
או שכל התשומת לב על הבן דוד החדש.
איפה אני ?
למה אף אחד לא שם עליי, משחק איתי, מדבר איתי ?

איך זה שעם המשפחה של אמא זה לא קורה ?

שההורים של אמא מקנים לי את כל התשומת לב ?
שדוד שלי משחק איתי ב''וי'' כל פעם שאני באה אליו ?

למה המשפחה של אבא לא ככה ?
אני לא אוהבת להיו ככה.
אני לא אוהבת להיות לידם. 

אוהבת, שי.