אני אוהבת אותך ...
אני אוהבת את מגע ידייך הכחושות והגדולות, עוטפות את גופי המתכרבל בחיבוקך.
כשאתה מניח את סנתרך על ראשי ומחבק אותי באהבה ובחום.
שאתה גורם לי להרגיש אהובה ונאהבת.
אני אוהבת לבכות עלייך, כי אני יודעת שאתה תעודד אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אני לא מוכנה לחזור לבית ספר,
עדיין לא.
לא בא לי לחזור לשם ..
לא ששם רע, אבל אני פשוט לא מוכנה.
אני נראת כאילו לא ישנתי 500 שנה, למרות שישנתי והרבה,
השיער שלי הפוך, הגבות שלי הגיעו למימדים אחרים,
השקיות מתחת לעיניים גדלו.
הראש שלי מתפוצץ, הבטן שלי כואב, העיניים שלי שורפות.
אני לא מוכנה
לעבור את זה שוב.
להיות עוד שנה בלעדייו.
אבל הפעם אפילו להתנחם בעובדה שאני אראה אותו בבוקר אני לא יכולה.
הוא עוזב, הוא פאקינג עוזב.
עוד לא הספקתי להגיד לו כלום, לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו (!!).
אני לא רוצה להתחיל ככה את השנה,
בהרגשה של פיספוס, של עצב.
אני רוצה להיות שמחה, להגיד כמה התגעגעתי,
לחבק את כולם.
פאק נעמא.
פאק איט.