היום ההורים שלי התווכחו בשיחה בטלפון,
אני שומעת להנאתי מוזיקה ופתאום צעקות.
מצד אמא שלי כמובן, כי אבא בצד השני של השיחה.

אבא שלי נכנס לאחרונה לשיגעון של אופניים..
תמיד זה היה אופנוע, החלום מאז שאני נולדתי
היה לו כבר כשהוא היה צעיר והוא עבר תאונה איתו.

אז הוא קנה אופניים, אירגן כמה חברים והם נוסעים פעמים בשבוע.

הבעיה היא שהוא ''מאחסן'' את האופניים בסלון שלנו,
דירה בבניין, בלי מחסן, בלי מרפסת. אז הוא מאחסן בסלון.
ואמא שלי ? אמא שלי תמכה כל הדרך,
בהתחלה היא רק התלהבה מהרעיון שהוא יורד משיגעון האופנוע
אחרי זה היא תמכה והביעה עיניין, לא אמיתי כמובן.

אז לאמא שלי סוף סוף נמאס.
הוא החליט שהוא קונה אופניים ב-30,000 שקל.
נראה לא אמיתי אבל כן.
לא יודעת מה הסיבה שהוא התקשר אבל עצרתי את המוזיקה, הפסקתי לשחק בסימס ופשוט הקשבתי.

בהתחלה היא צעקה שנמאס לה שהאופניים תקועות לה בסלון
''יש לך הורים, להורים שלך יש מחסן. תשים אותם שם ! הם לא גרים רחוק !''
(חמש דקות נסיעה .. עשרים דקות הליכה)
זה המשיך ל''נמאס לי שאתה לא תומך בי יותר''

בטענה שהיא תומכת בו, בכל רעיון חדש שהוא מפליץ מהתחת
ושהיא רוצה משהו הוא רק מזלזל בה ולא תורם לעזרה.
אחר כך עלה התקופה שרק עברנו לבית,
שהיא כל כך רצתה מזנון חדש, סלון חדש
והוא אמר ''נמצא נגר שיעשה לך'' ועד עכשיו לא עשה גם את זה.
משם הם עברו ל''אתה לא עושה שום דבר יותר בבית הזה !'',
''אתה לא עוזר לי'', ''יושב בספה ורואה את הזבל שלך עד הערב''.
הוא כנראה עירב אותי בשיחה ואמר משהו על זה שיש לה בת שהיא תעזור
והיא בתגובה ענתה : ''הילדה מתבגרת, עוד מעט היא עוזבת את הבית ואז מה ? ואז אני אצטרך להתמודד איתך. לבד !''
(יש לציין שאני רק בכיתה ח').
זה הסתיים במשהו כמו : ''אי אפשר לדבר איתך, אף פעם לא היה אפשר.
זוכר את התקופה הזאת שהייתי אומרת משהו, היית מתעצבן ונעלם לחמש שעות ולא חוזר עד שעה מאוחרת ?
אף פעם לא היה אפשר לדבר איתך. אתה אף פעם לא מקשיב. אף פעם לא הקשבת. נמאס לי לקבל לא ממך''.

את ההמשך אני לא זוכרת, אבל זה היה סוג של
''אז הנה עוד הפעם חזרנו לזה שאתה לא עושה כלום''
ואז היה את כל השיחה מהתחלה. פעמיים.

והנה אני מוצאת את עצמי בוכה, שוב.
אני תמיד בוכה. ''מתי את לא בוכה ?''.
אולי זה בגלל שהוא חזר הביתה ונכנס לי לחדר באמצע שאני כותבת את זה
אולי זה בגלל הזיכרונות שהוא היה נעלם, כמו שאמא אמרה
תמיד חשדתי שהוא בוגד. לא יודעת אם זה נכון אבל..
לא יודעת איך אמא שלי מצליחה לשמור על שנינו ביחד.
עלינו כמשפחה. תאמינו לי אם היו אומרים לה שהיא יכולה לחזור אחורה בזמן
היא הייתה משנה כל כך הרבה.
גם הוא עם המשפחה הזאת שבכלל לא רוצה אותה, או אותי.
גם הטעויות שהיא עשתה.
אם הייתם אומרים לה שברגע שהיא תלד היא לא תצליח ללדת יותר
היא הייתה מפסיקה לנסות, לבזבז כסף לחינם,
לאח שלא נולד, לילד נוסף שלא יהיה לעולם.
ובכל זאת היא סוחבת, ובכל זאת היא מחזיקה.

רק עכשיו, כמה שקשה ומביש לאודות בזה,
רק עכשיו אני באמת מבינה.

רק עכשיו אחרי כמעט 14 שנה, אני באמת מעריכה. 

נ.ב.
עשר דקות עברו מאז שהוא חזר הביתה, והנה שוב צעקות.
תתגרשו, אני כבר מעדיפה את זה.