איך הגעתי למצב הזה שאני לא מדברת עם אבא שלי ? שאני לא יכולה להסתכל עליו יותר, שאני לא יכולה לחשוב עליו בתור אבא שלי. שאפילו לקרוא לו 'אבא שלי' קשה לי.
איך הגעתי למצב הזה שכולם אומרים לי מה לעשות ? שאין לי כבר דעה בנושא. שאני חייבת לעשות מה שאומרים לי כי אם לא, מאיימים עליי שיקחו לי דברים ושאני אפסיד הרבה יותר ממה שאני ארוויח.

איך הגעתי למצב הזה שאמא בוכה בגלל החלטה שאני לקחתי ? שלא טוב לה, ולא טוב לי. שנמאס לה ממני עד כדי כך שהיא צריכה להסתגר בחדר.
איך הגעתי למצב הזה שהחרמתי חצי משפחה ואני לא מדברת איתה ? ומאשימים את ההורים שלי בגלל זה, והם מאשימים אותי. ובת'כלס אני אשמה, למה לשקר, למה להפיל את זה על ההורים ? מתי הם יבינו שאני מספיק גדולה להחליט החלטות משלי ושאני כבר לא בובה של ההורים שלי ? זאת אומרת, מתי שלא כופים עליי לעשות דברים.

איך הגעתי למצב הזה שאני לא רוצה לקום בבוקר ? שקשה לי מבחינה חברתית בבית ספר, שאני לא רוצה לסבול פרצופים מזוייפים כל בוקר. שאין לי כוח למורות, שאין לי כוח לבית ספר, שאין לי כוח למסגרת המשעממת שחוזרת כל שבוע על עצמה. כל כך קשה לי נפשית שלקום בבוקר בשבילי זה התעללות. ללכת למפגשים חברתיים. קשה לי לצאת מהבית ולראות אחרים.

איך הגעתי למצב הזה שאני יושבת בארבע לפנות בוקר ובמקום לעשות משהו חיוני, כמו שיעורים, אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה, בבלוג שנשכח מזמן ?

איך הגעתי למצב הזה שהדימיון שלי הוא מה שרודף אותי עכשיו במקום להנחות אותי ? שאני מפחדת שאם אני אדמיין דברים אני סתם אתאכזב כי הם במילא לא יקרו. שלאהוב מישהו זה רק בדימיון כי במציאות זה לא נראה אמיתי. ששמישהו יאהב אותי בחזרה זה רק בדימיון, מאותה סיבה.

איך הגעתי למצב הזה שאני שפוייה ונורמלית לגמרי, אבל מרגישה אחרת, חריגה ? כאילו הסביבה לא מתאימה את עצמה לפי מה שאני אומרת, לפי מה שאני עושה, מה שאני רוצה ומה שאני צריכה. שמא זה הפוך ואני זאת שצריכה להשתנות. לא, אני לעולם לא אשתנה בשביל שהסביבה תקבל אותי. 

איך הגעתי למצב הזה שיש לי כל כך הרבה מחשבות אבל אף אחד בשביל להגיד להם אותם ? אף אחד לא מקשיב, לאף אחד לא אכפת, אף אחד לא רוצה לשמוע, כי את אף אחד זה לא מעניין. ''תשמרי את הדעות שלך לעצמך'', היא אומרת. ''ושאלו יהיו הצרות שלך'', היא מוסיפה.
איך הגעתי למצב הזה שפעם הייתי הבנאדם הכי חברותי ונחמד שאני מכירה, והיום אני שנואה על ידיי כולם ? אולי כי אני טובה מהם, ואני לא רוצה להשוויץ, אבל הם באמת כאלה גרועים.. הם שונאים אותי ואני לא יודעת למה, אולי זה כי אני לא רוצה לדעת למה.
איך הגעתי למצב הזה שכל מה שמעניין אותי בעולם זה להיות הכי מפורסמת ? בטאמבלר, בפייסבוק, בישראבלוג. שיכירו אותי, שאני לא אהיה בלתי נראת. אני רוצה להיות מפורסמת, שידעו עליי הכל ולא יחמיצו דבר. שאני אהיה כל כך מעניינת עד שלא יהיה לי זמן לפרטיות. אני מניחה שכולם רוצים את זה, אבל מה עושים אם את כל כך רוצה את זה שאת מוכנה לעשות הכל ? חוץ מלהתאמץ.
איך הגעתי למצב הזה שכל כך רע לי בעולם ? כל כך רע לי עם עצמי. שאני שונאת את עצמי. מתעבת. לא רוצה להיות אני. העצלנות, החוסר אכפתיות, הרוע שהפכתי להיות, הרחמים שאני מגלה לעצמי, הפאטתיות שאני חיה בה. נמאס לי.

איך הגעתי למצב הזה שאני רוצה רק לרדת למטה ? להתחיל לזלזל בלימודים, להשים זין על כולם. לעשן, לעשות סמים, לזיין כל דבר שזז. לחיות בהכי רע ולקוות שזה הכי טוב שאני יכולה. שאנשים ירדו לי מהגב ולהתחיל לחיות בשביל עצמי ולא בשביל אחרים (כן, אני קוראת לזה נמוך). ללכת למסיבות, להשתטות, לשתות, להכיר אנשים אחרים, לעשות חיים. זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו. לרדת נמוך ויותר נמוך, להידרדר. להיות פעם אחת חלק מ.. להרגיש כל כך טוב עם עצמי, שלאנשים כבר אין ציפיות ממני כי אכזבתי את כולם, אבל בעצם לא אכפת לי מכולם, הם יכולים לקפוץ לי. להרגיש חופשייה פעם אחת בחיים שלי, לשם אני שואפת.

ואיך הגעתי למצב הזה שאני רק דיבורים, בלי מעשים ? 

ואני רק בת 14.. אבל אני רק בת 14..
אווווו פאק איט.