למה חזרתי להרגל הדפוק הזה ?! למה ?
כי החיים בזבל.
עכשיו, דווקא בתקופה הכי לחוצה אני מרגישה שכולם עליי
כולם לוחצים עליי
כולם אומרים לי מה לעשות

כולם מחליטים עליי
אני לא מדברת עם חצי משפחה וזה משפיע על כל כך הרבה גורמים
שבסוף אני יוצאת האשמה שגרמה להכל, וזה נכון.

אבל אני שמחה שזה קרה,
כל מיני שלדים יצאו מהארון.

העובדה שסבתא לא מכבדת את אמא שלי.
העובדה שלאבא שלי לא אכפת ממני, הוא שם זין מכל דבר שקשור אליי.
העובדה שסבא וסבתא שלי (מצד אמא), תמיד יהיו פה בשבילי, ושהם אוהבים אותי יותר מכל דבר בעולם.
העובדה שבצד השני של המשפחה יש אפליות.
העובדה שאני סופגת וסופגת מהמשפחה הזאת, ורק עכשיו כולם מתעוררים, במיוחד אבא שלי.
העובדה שעד שלא קמתי ואמרתי 'נמאס לי', אף אחד לא שם לב שאני נפגעת, אף אחד לא התייחס אליי.
העובדה שעדיין חושבים שאני ילדה קטנה שלא יכולה להחליט בעצמה, כי מאשימים את אמא שלי שהיא אמרה לי לעשות את כל זה.
העובדה שמאשימים את אמא שלי בחינוך שלי, כאילו לא יצאתי הכי טובה מכל המשפחה הזאת, ואני אומרת את זה בגאווה ובשחצנות מלאה. אני הנכדה שיצאה הכי חכמה והכי מוצלחת, לשני הצדדים.

נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר
נמאס לי מהשקרים
נמאס לי לספוג
ועכשיו הכל התפוצץ להם בפרצוף .
וכן, אני שמחה שזה קרה

אמא אומרת שהסתפרתי רק בשביל למשוך תשומת לב, שיגידו ''יפה לך ככה'', כל פעם שרואים אותי. אני לא חושבת שזה נכון, בסך הכל השיער שלי נהייה מגעיל ורציתי לגזור אותו.

אבל עכשיו אני חושבת שאני חותכת בשביל שישימו לב אליי. ולא שמים לב אליי. אז אני מתרצת את זה כ''הייתי צריכה להוציא עצבים ולהתפרק, כי לכולם מותר, וכולם מתפרקים מידי פעם, גם החזקים ביותר''.  אז אולי זה כן נכון, אולי אני באמת פרקתי את כל העול הזה ב-7 חתכים קטנים. שלושה ביד וארבעה בשפתיים. והדבר היחידי שאני מתחרטת עליו זה שרואים אותה, כי עכשיו הם יכולים לדעת שאני פגיעה, שגם לי יש נקודות חולשה. וגם שזה כואב, בעיקר בשפתיים.