ביום שישי האחרון הוא הגיע לעבודה שלי.
עם עוד מישהי.
זאת הפעם השנייה שהוא מגיע לשם, אבל אני לא יודעת אם בפעם הראשונה הוא שם לב אליי.
הפעם הוא שם לב..
לא רק שהוא שם לב, אני וידאתי שהוא יעשה זאת. כמו ילדה מטומטמת שעדיין מאוהבת בו. הוא כמובן נראה טוב יותר, ואף פעם לא היה בנינו משהו חוץ מפלרטוטים של כיתה ו... אבל הוא עדיין חלק מהחיים שלי שפספסתי כי הייתי נמושה והוא היה מטומטם.
אם מישהו ממש משועמם, אתם מוזמנים להסתכל בפוסטים הראשונים של הבלוג, דיי בטוחה שהרוב שם עליו. הייתי ילדה מאוהבת שהפכה לזונת צומי.
בקיצור השקפתי עליו, בחנתי מה השנים עשו לו. ואז חשבתי עליי, ואיך אני השתנתי. דאגתי לעבור לידם כל הזמן, בלי להסתכל עליהם, רק שיסתכל עליי.
ואז לגמרי במקרה הייתי צריכה לסדר את השולחן שמולו, אבל במיקום דיי רחוק. הרמתי מבט והעיניים שלנו נפגשו.
"אל תחייכי, כי אחרי זה הוא ידע שאכפת לך. אל תחייכי. אל תחייכי", אבל לא הצלחתי להתאפק אז הסתובבתי מהר ועשיתי ריקוד ניצחון קטן בלב.
אחרי כמה דקות נזכרתי שהיית קורא לי דושה, ואמרתי את זה לעצמי כמה פעמים בשקט, בזמן שהזיכרונות שיש לי רצו לי בראש.
"בבקשה תקרא לי דושה רק עוד פעם אחת". אבל הלכת ואפילו לא שמתי לב. הייתי שקועה בפנטזיה שלי (ובבת דודה השיכורה שלי שקפצה לאכול גם).
עוד פעם פספסתי. זה לא שאני רוצה אותו או משהו, פשוט נמאס לי להרגיש פספוס.