אני כבר לא כותבת וזה נראה כאילו פרשתי.
אבל אני תמיד פה מחטטת בבלוגים , אז אל תדאגו.

הרבה דברים עוברים עליי, זה לא שאין לי מה לכתוב.
אני פשוט לא יודעת איך לספר אותם, מה להגיד
שאני בקושי יודעת מה קורה .

אני רבה עם כולם, כולם רבים איתי.
אני מניחה שהשתנתי, אבל אני עושה את זה כדי לראות עד כמה אני חשובה להם.
אבל מוזר שאני רבה עם אמא אנחנו ישר משלימות, ואבא עוד כועס, מה זה אומר ?

הפסקתי מזמן לקרוא, הפסקתי מזמן ללמוד, 
אין לי כוח להשקיע, אין לי כוח לעשות משהו לעצמי.
התחלתי לטפח אחרים על חשבוני, אני עוזרת ודואגת להם, עכשיו אני מבינה את תמיר,
שאומר שפעם ראשונה שהוא עשה משהו לעצמו ולא לטובת אחרים.

אני מרגישה כמו אמא שלהם, של החברות, של הכיתה.
אני דואגת, עושה, משלימה בינייהם, 
ועוד יש להם את החוצפה להגיד שאני משתלטת.
אני נותנת את הנשמה שלי שיהיה להם טוב, שלא יריבו, שכולם יקבלו מה שרצו.
וזאת התודה שאני מקבלת ? אז עדיף כבר לא לעשות .
מזל שיש את נגה שעוזרת לי, אבל זה תפקידה, בכל זאת היא המורה .

אומרים לתת לבן אדם ללכת והוא יחזור אם הוא אוהב אותך באמת.
נתתי לאחד ללכת, אחד עם היסטוריה משלנו, הוא לא חזר.
נתתי לשני ללכת, פחות חשוב מהראשון, ומאיזה שהיא סיבה הוא חזר.
כנראה הוא באמת אוהב אותי יותר ממנו, כנראה אני הטיפשה היחידה שלא רואה את זה. 

אויי אתה פשוט לא יודע מה אתה עושה לי, כל מילה שלך
כל אס אם אס שלך, מקפיץ אותי,
מרעיד לי את הידיים, מרגש אותי.
ושאתה אומר ''למדתי את הלקח איתך'' אני עצובה, כי אני יודעת שאני רק עושה לך רע,
לא מגיע לך אחת כמוני, שמשחקת ולא יודעת מה איתה.
אבל אתה תמיד חוזר, לא משנה מה אני עושה, אתה לא מתייאש,
ואז אתה אומר ''אני מתגעגע אלייך, את לא יודעת כמה.'' אני נמסה
''לראות אותך, לשמוע אותך, לחבק אותך'' ואני רוצה להגיד לך שגמאני
שאני אוהבת אותך גם, שאני מתגעגעת אלייך ואתה פשוט לא מבין מה אתה עושה לי.
אבל אז נחזור לאותה נקודה, ולא היה שם טוב. זאת אומרת היה, אבל זה לא נגמר טוב, אתה יודע.

אתמול הסתמסנו, אמרת שאתה אוהב, מתגעגע.
אבל מה שעשיתי לך, לא תסלח על זה.
אני אוהבת אותך, מתי תבין ?
אני רוצה להיות איתך, ולא בגללו, אלה בגללך .

אבל אני לא יכולה, פשוט לא.
אני אוהבת גם אותו, למרות שהוא לא חוזר,
אני עדיין מחכה, שהוא יחזור
יבוא ויחבק אותי כמו שהיה עושה פעם.
וזה לא פייר להשאיר אותך בהמתנה,
אז אני משחררת אותך, ואתה תמיד חוזר. למה ?

שי,
שלא הייתה כאן הרבה זמן . 

אז הטיול שנתי ממש קרוב אלינו, אפשר להגיד שכבר אפשר להריח אותו.
למרות שהתאריך בכלל לא קרוב ( הרביעי והחמישי לחודש הבא), יש את ההרגשה,
כולם מתרגשים, צורחים, מוחאים כפיים כל פעם שמעלים את הנושא, אפשר לומר שתחרפנו סופי ..
אבל הכי בולט, זה חלוקת הביתנים שלנו.
בכל זאת זה פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לטיול של יומיים שלא קשור לצופיים או לכל חרא אחר,

כולם מתלחששים ביניהם איפה ישנו, עם מי ולמה. בשקט, שאחרים לא ישמעו וירצו להצטרף גם, ככה יוצא שעוד לפני שהיה תאריך בכלל כבר היה לנו קבוצות, מי ישן עם מי, איפה ולמה.
אני מודה שגמאני נכנסתי לזה, וגם לי היתה קבוצה כבר מתחילת שנה, אבל אני רואה עכשיו את הילדים שלא עשו את זה לפנינו, מתחננים שנכניס אותם, שרק יהיו איתנו בקבוצה, שיהיו עם מרינה יותר נכון, או מרינה או ירדן, כולם רוצים.

פעם אני הייתי ככה ! הם לקחו לי את התפקיד, המקובלת שכולם רוצים להיות איתה בחדר, הילדה שמעניינת את כולם, שכולם רוצים להיות בחברתה, ומי שלא היה לא היה נחשב ''מקובל''. תמיד הייתי עם ילדים מסביבי, אפילו אחד או שניים. אף פעם לא הייתי לבד. ופתאום אני מוצאת את עצמי מסתובבת לבד בהפסקות, מכיתה לכיתה, לראות מי מעוניין להיות בחברתי, ובסוף יוצא שאחרי 10 דקות של הסתובבות אני יושבת לבד, ליד הכיתה או בתוכה ובוהה בקיר. מה קרה לי לעזאזל ? ואיך ? הייתי הילדה הפופלארית, היה לי כל מה שאני רוצה.

אז עשיתי חושבים, הרבה קרה לי, יותר מדי.
קודם כל הדבר החשוב ביותר זה סוף השנה, כולם נפרדו, מצאו לעצמם חברים חדשים. גם חטיבה קשור לאותו עיניין.
אני חושבת שגם הריב שלי עם אורי, פעם כולם רצו להיות לידנו, לראות מה ה''סטטוס'' שלנו היום, איזה עוד דברים עשינו ביחד היום, אולי בגלל שרבנו אני כבר לא כל כך מעניינת אנשים, בהתחלה בנות באו וניסו להשלים בינינו אבל לאט לאט זה נעלם.
גם השנה הזאת, היא לא עושה לי טוב, אני רבה עם הרבה אנשים השנה, ואני לא יודעת למה.
העומס בלימודים זה גם סיבה, אין לי זמן אפילו לעצמי.
אבל אמא שלי תמיד אומרת ''קל לך להאשים אחרים, מתי תאשימי את עצמך ?'', אז יכול להיות שזה באמת אשמתי, יכול להיות שאני זאתי שהשתנתי ואנשים מתרחקים ממני ולא הפוך.

בילבלתי את עצמי עכשיו לגמרי.

מתכוננת למדעים |NOT|
וקפואה ברמות שזה לא יאומן.
עד הפעם הבאה


 

סתם שורות ריקות,
לא יודעות מה לעשות עם עצמן,
ואני מסתכלת על הדף, על הנייר, על השורות,
מתכננת כבר חודשיים מה לכתוב לך

אבל בזמן אמת זה לא יוצא,
המילים נאטמות בפי.

זה לא שאין לי מה לומר, יש לי
ועוד בהרבה !
אני פשוט לא יודעת איך להגיד אותם,
איזה מילים נכונות בשבילי,
ואיך לכתוב אותם על הנייר.

כל כך הרבה, כל כך הרבה להגיד,
כל כך הרבה זכרונות להזכיר לך,
כל כך הרבה חוויות שחויינו,
וכל כך הרבה הרגשות, יותר מדי.

אני מרגישה במערבולת רגשות,
תקראו לזה מאוהבת, מבולבלת
לא אכפת לי.
אתה, הצלחת להוציא ממני דברים שאף אחד לא הצליח,

אפילו לאמא שלי אני לא אומרת דברים שאמרתי לך.

לצחוק גרמת, גם לבכי,
רגשות על רגשות,
כל כך הרבה שאי אפשר לתאר את כולם.
לראות אותך כל יום ולהרגיש את הצביטה בלב
שוב ושוב מחדש..

גרמת לי לאהוב כמו שלא אהבתי בחיים
גרמת לי לשמוח כמו שלא שמחתי בחיים
גרמת לי לשכוח מהכל ולהיות איתך,
הגשמתי הבטחות שבלעדייך לא הייתי מעיזה.

ואולי אם הייתי קצת פחות ביישנית,
יותר ביצ'ית ובעלת ביטחון עצמי,
היה לי את האומץ לעמוד מולך,
לסתור לך כל כך חזק ואז להגיד לך תודה.