אז הטיול שנתי ממש קרוב אלינו, אפשר להגיד שכבר אפשר להריח אותו.
למרות שהתאריך בכלל לא קרוב ( הרביעי והחמישי לחודש הבא), יש את ההרגשה,
כולם מתרגשים, צורחים, מוחאים כפיים כל פעם שמעלים את הנושא, אפשר לומר שתחרפנו סופי ..
אבל הכי בולט, זה חלוקת הביתנים שלנו.
בכל זאת זה פעם ראשונה שאנחנו יוצאים לטיול של יומיים שלא קשור לצופיים או לכל חרא אחר,

כולם מתלחששים ביניהם איפה ישנו, עם מי ולמה. בשקט, שאחרים לא ישמעו וירצו להצטרף גם, ככה יוצא שעוד לפני שהיה תאריך בכלל כבר היה לנו קבוצות, מי ישן עם מי, איפה ולמה.
אני מודה שגמאני נכנסתי לזה, וגם לי היתה קבוצה כבר מתחילת שנה, אבל אני רואה עכשיו את הילדים שלא עשו את זה לפנינו, מתחננים שנכניס אותם, שרק יהיו איתנו בקבוצה, שיהיו עם מרינה יותר נכון, או מרינה או ירדן, כולם רוצים.

פעם אני הייתי ככה ! הם לקחו לי את התפקיד, המקובלת שכולם רוצים להיות איתה בחדר, הילדה שמעניינת את כולם, שכולם רוצים להיות בחברתה, ומי שלא היה לא היה נחשב ''מקובל''. תמיד הייתי עם ילדים מסביבי, אפילו אחד או שניים. אף פעם לא הייתי לבד. ופתאום אני מוצאת את עצמי מסתובבת לבד בהפסקות, מכיתה לכיתה, לראות מי מעוניין להיות בחברתי, ובסוף יוצא שאחרי 10 דקות של הסתובבות אני יושבת לבד, ליד הכיתה או בתוכה ובוהה בקיר. מה קרה לי לעזאזל ? ואיך ? הייתי הילדה הפופלארית, היה לי כל מה שאני רוצה.

אז עשיתי חושבים, הרבה קרה לי, יותר מדי.
קודם כל הדבר החשוב ביותר זה סוף השנה, כולם נפרדו, מצאו לעצמם חברים חדשים. גם חטיבה קשור לאותו עיניין.
אני חושבת שגם הריב שלי עם אורי, פעם כולם רצו להיות לידנו, לראות מה ה''סטטוס'' שלנו היום, איזה עוד דברים עשינו ביחד היום, אולי בגלל שרבנו אני כבר לא כל כך מעניינת אנשים, בהתחלה בנות באו וניסו להשלים בינינו אבל לאט לאט זה נעלם.
גם השנה הזאת, היא לא עושה לי טוב, אני רבה עם הרבה אנשים השנה, ואני לא יודעת למה.
העומס בלימודים זה גם סיבה, אין לי זמן אפילו לעצמי.
אבל אמא שלי תמיד אומרת ''קל לך להאשים אחרים, מתי תאשימי את עצמך ?'', אז יכול להיות שזה באמת אשמתי, יכול להיות שאני זאתי שהשתנתי ואנשים מתרחקים ממני ולא הפוך.

בילבלתי את עצמי עכשיו לגמרי.

מתכוננת למדעים |NOT|
וקפואה ברמות שזה לא יאומן.
עד הפעם הבאה