התירוצים שלך יותר פתטים,

הדברים הקטנים שאתה עושה יותר מעצבנים אותי
השטויות שלך כבר לא מצחיקות

השתיקות יותר ארוכות

הלב יותר כואב 

ואנחנו יותר מתרחקים

אני בוכה כשיש לי כל כך הרבה מילים שרוצות לצאת החוצה ואני לא נותנת להם.

אני על סף דמעות אבל אני יודעת שאם אני הוציא עוד אות אחת מהפה הדמעות יזלגו ויחשפו,

הם יחשפו אותי.

אל תתני לאף אחד להתקרב אלייך, הם ידעו את החיסרונות שלך וישתמשו בזה עלייך.

כן בגלל זה אני הכלבה שיורדת על כולם, כן האלו הן המגננות שלי.

תאמין לי שאני עוצרת את עצמי, כל כך הרבה.

כל המילים שרוצות לצאת ולחשוף אותי, אני לא אתן להם.

גם לא לדמעות.

''למה את קרה תמיד ?''

''למה את לא מראה רגשות''

''קשה לי איתך''

תתרגל.

ותפסיקו להגיד לי שאני צריכה להיפתח, זה רק יותר מעצבן אותי

''תתקשרי אליי מתי שאת רוצה. גם אם זה בשביל לבכות''

אני לא בוכה, לפחות לא מול אנשים.

כרגע, ובכלל היום,

שאני אעשה הכל כדי לשכוח איתך.

אני מתחילה עם ילדים שקטנים ממני, וכאלה שגדולים ממני

ומלקקת להם את התחת רק בשביל התשומת לב שלהם.

אני רוצה את התשומת לב שלהם, לא שלך

נמאס לי ממך

החלטתי שהמטרה הבאה היא צ'ארלי

אבל אני לא אתחנף אליו

כי גם ממנו נמאס לי

אם הוא רוצה שיבוא וידבר איתי

נמאס לי להיות החופרת, המציקה, שלא מפסיקה לרדוף אחריו