ביום שישי האחרון הוא הגיע לעבודה שלי.

עם עוד מישהי.

זאת הפעם השנייה שהוא מגיע לשם, אבל אני לא יודעת אם בפעם הראשונה הוא שם לב אליי.
הפעם הוא שם לב..

לא רק שהוא שם לב, אני וידאתי שהוא יעשה זאת. כמו ילדה מטומטמת שעדיין מאוהבת בו. הוא כמובן נראה טוב יותר, ואף פעם לא היה בנינו משהו חוץ מפלרטוטים של כיתה ו... אבל הוא עדיין חלק מהחיים שלי שפספסתי כי הייתי נמושה והוא היה מטומטם.

אם מישהו ממש משועמם, אתם מוזמנים להסתכל בפוסטים הראשונים של הבלוג, דיי בטוחה שהרוב שם עליו. הייתי ילדה מאוהבת שהפכה לזונת צומי.

בקיצור השקפתי עליו, בחנתי מה השנים עשו לו. ואז חשבתי עליי, ואיך אני השתנתי. דאגתי לעבור לידם כל הזמן, בלי להסתכל עליהם, רק שיסתכל עליי.
ואז לגמרי במקרה הייתי צריכה לסדר את השולחן שמולו, אבל במיקום דיי רחוק. הרמתי מבט והעיניים שלנו נפגשו.

"אל תחייכי, כי אחרי זה הוא ידע שאכפת לך. אל תחייכי. אל תחייכי", אבל לא הצלחתי להתאפק אז הסתובבתי מהר ועשיתי ריקוד ניצחון קטן בלב.
אחרי כמה דקות נזכרתי שהיית קורא לי דושה, ואמרתי את זה לעצמי כמה פעמים בשקט, בזמן שהזיכרונות שיש לי רצו לי בראש.
"בבקשה תקרא לי דושה רק עוד פעם אחת". אבל הלכת ואפילו לא שמתי לב. הייתי שקועה בפנטזיה שלי (ובבת דודה השיכורה שלי שקפצה לאכול גם).

עוד פעם פספסתי. זה לא שאני רוצה אותו או משהו, פשוט נמאס לי להרגיש פספוס.

הפעם האחרונה שכתבתי פה היתה באקטובר 2015.

כמעט שנתיים... מרגיש כמו שלוש שנים אם לא ארבע.

כל כך הרבה זמן לא כתבתי, אני לא יודעת למה הפסקתי

עבר עליי כל כך הרבה שהייתי צריכה לפרוק, וזה אשכרה היה עוזר לי 

ואז פתאום הפסקתי, והכל הדרדר, אז אני באמת לא יודעת למה הפסקתי.

הכל השתנה, ואני לא יודעת אם לטובה.

הכל יותר מסובך עכשיו, למרות שזה נראה כאילו פעם היה הרבה יותר קשה.

עכשיו זה בעיות של גדולים, כי אני בת 18 ולא בת 15 וטיפשה וחסרת אחריות.

כי עכשיו אני פוגעת ביותר אנשים חוץ ממני ואולי החברים הקרובים או המשפחה.

כי עכשיו אני צריכה לקחת אחריות על המעשים שלי, ולא להאשים את הגיל, או כל בן אדם אחר.

הכל כל כך השתנה, ואני לא יודעת אם זה טוב.

אני והוא עדיין ביחד, אחרי שנה שלא, והכל כל כך שונה.

מצד אחד זה טוב, הוא השתנה לגמרי, אנחנו לא יותר בזוגיות רעילה, לפחות לא מהצד שלו. מהצד שלי לעומת זאת, הרעל מתחיל לחלחל. דיי מצטערת שחזרנו, אבל לא באמת. כי טוב לי, אבל לא מספיק.

 אבא שלי שוב לא מדבר איתי, אז זה נשאר כמו שהוא. לפחות ההורים שלי התגרשו ועכשיו האווירה בבית הרבה יותר טובה ממה שהיה אי פעם. אז גם זה שונה לטובה.

התחלתי לשתות השנה, אבל עזבתי את הסיגריות. לא שהייתי מעשנת הרבה, אבל היו מקרים.

הפסקתי לפגוע בעצמי, כלומר לחתוך את עצמי, כי אני אנכית שאוהבת את עצמה יותר מידי ולא מסוגלת להרגיש כאב. או למות.

אז התחלתי להרעיב את עצמי, 20 קילו פחות, ואז היתה תקופה יותר טובה שהעלתי את המשקל. אבל עכשיו אני מרגישה ככ מגעילה ושמנה, ושוב לא טוב לי, ואני שוב מדלגת על ארוחות בלי לשים לב, או שהתת מודע שלי יודע ומעודד אותי מהצד.

אז זה לא השתנה.. כלומר, השתנה אבל לא בדיוק.

 הלימודים שלי השנה היו ברצפה - שינוי דיי משמעותי מהיותי חננה נוראית. שנה אחרונה ולא היו לי כוחות יותר. רק רציתי להתפרק. להיכנס לאיזו פינה שקטה ולהתכרבל בתוך עצמי. וזה גם מה שעשיתי.

 יש לי פחות חברים, אבל יותר חברים קרובים אני מניחה. יש לי יותר זיכרונות, אבל פחות זיכרונות טובים.

הפסקתי לקרוא, קשה לי לראות משהו בטלווזיה בלי להשתעמם באמצע. אני אומרת לעצמי כל יום שאני אתחיל לקרוא ולא עושה את זה.

יש לי רישיון, סיימתי לימודים ואני מתגייסת באוקטובר הבא לתפקיד שאני כל כך לא רוצה. אה ואני עדיין צמחונית אז יש את זה גם.

אני עושה כסף, נהיית עצמאית, אפילו קניתי מחשב נייד חדש כדי שאני אוכל סוףסוף לחזור לכתוב; וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו למרות שהשעה שלוש וחצי לפנות בוקר ואני עובדת באחת.

אבל כל כך קל לי לעלות מה שאני מרגישה על כתב ולשפוך הכל החוצה - וזה משהו שאף פעם לא ישתנה.

והתגעגעתי ממש