היום היה התאריך הפקטיבי שהצבא נתן לי,
וכשכולם קיבלו תאריך חדש, שלי לא השתנה.

בסוף אני מתגייסת בכלל בנובמבר, אחרי שקיבלתי תפקיד ושיניתי אותו ואת התאריך שניתן לי.

אבל ה-חברה שלי נכנסה היום לשנת שירות, ואתמול שתינו היינו ביחד בהופעה של גאנז (שמי שלא הלך פספס), ובדרך חזרה היא שאלה אותי אם הייתי מוכנה להתגייס עכשיו. אמרתי לה שתכלס כן, זה לא ביג דיל בשבילי, בסך כל רציתי תאריך מאוחר כדי להספיק לטוס לחו''ל, אבל ידעתי שאני אומרת את זה רק כי היא היתה בלחץ מלעזוב את הבית, ולא רציתי להלחיץ אותה יותר.

תכלס, אין לי מושג. אם הייתי יכולה הייתי נשארת בבית לנצח, עם המחשב, בלי לעזוב את המיטה.

נראה לי יותר מידי אחריות להיות בצבא. לא רוצה עוד אנשים שיגידו לי מה לעשות, לא רוצה שנתיים ללא משמעות, לא רוצה שנתיים שיקבעו לי מי אני ואיפה אני יכולה ולא יכולה להיות. הייתי בכיף מחליפה את השנתיים האלו בחיפוש עצמי בחו''ל או באוניברסיטה.

אני מפחדת יותר מכל דבר אחר, אבל מצד שני אדישה למצב, כי גם זה יעבור, ולא נורא אם אני לא אהנה, כולה שנתיים.

שוב פעם נכנסתי לחוסר השינה המטורף הזה.
לא מצליחה להירדם ואם כן נשאר לי איזו שעה לישון...

אני אפילו לא חושבת על שום דבר, אבל מצד שני חושבת על הכל.

אני לא מרגישה שאני חושקת בו יותר... אני מרגישה שאנחנו מותחים את זה עד שזה יתפוצץ לנו בפרצוף, אבל אני לא יכולה לחשוב על לעזוב את זה, לזנוח שלוש שנים מאחור. וגם אם ניפרד, אנחנו החברים הכי טובים, איך נתנהל?
בטח נרצה להמשיך להיפגש אבל אז יתחיל המתח המיני של "אנחנו רוצים להתקרב אבל יודעים שזה לא יעזור לאף אחד מאיתנו", ואז בטח נחזור שוב ואני אמצא את עצמי, שוב, באותן התחושות.

היום גם דיברנו על זה. הוא הולך לאוניברסיטה ואני מתגייסת. פעם דיברנו על עתיד משותף וכל כך אהבתי את זה, היום השיחה היתה בנוסח שונה. "אתה תמצא בחורה אחרת באוניברסיטה ולא תחשוב עליי בכלל" אמרתי לו, והוא ענה "מי בדיוק? כולן יהיו אחרי צבא ואת יודעת שאין לי את האומץ."

לא יודעת אם נמאס לי, או שזה בגלל איתן שאמר לי שהוא דלוק עליי כבר שנה וזה הקפיץ לי את המחשבה שוואלה, אני יכולה גם בלעדיו ויש אנשים אחרים. או שזה בכלל בגלל רן שאהבתי פעם ולא יכלתי להיות איתו כי הוא אמר לי שאני תמיד אוהב אותו ולא אוכל לאהוב אף אחד אחר, ועכשיו הוא עם דפי וזה גורם לי כל כך לקנא ולכעוס.

הסיפור עם רן אף פעם לא נגמר. זה התחיל בשנה שעברה שעזרתי לו עם האקסית שלו, ניסיתי שהם יתקרבו ורק הרחקתי בניהם. מפה לשם אני והוא התקרבנו במקום והוא שאל אם אני רוצה להיות איתו. אמרתי לו שאולי, אולי כי הוא רק נזרק על ידי הזונה הזאת. אולי כי הוא עוד לא בשל למה שאני כבר חוויתי ורוצה לחוות עוד. אולי כי אני לא יודעת איך זה יסתדר בנינו. הוא לקח את האולי הזה וטס. הוא אומנם חזר אחרי שבוע אבל הוא הפסיק לרדוף אחריי. 
רן נזכר בי כשהוא שוב חזר לאקסית, ואני שוב הפרדתי בניהם, הפעם גם בכוונה... לא יכלתי לסבול את המחשבה שהוא, ילד כל כך טהור ומתוק, יסבול מבת זונה כמוהה. אז ישנתי איתו במטוס בדרך לפולין, ובאוטובוס, והחזקנו ידיים מול כולם. היא זרקה אותו ביום הראשון של המסע, ואני עשיתי את העבודה שלי וחזרתי אל ההוא. כמו מטומטמת, שוב.

 ואז ההוא שאני איתו גם עכשיו שאל אותי אם אני רוצה שנחזור. כי הוא סופסוף הבין שהוא באמת אוהב אותי ולא יכול בלעדיי. אז שאלתי את רן. במקום להגיד לי שאני מטומטמת, שהוא רוצה אותי כאן ועכשיו ולא אכפת לו מהשני. הוא כתב לי, עצם העובדה שאת בכלל שוקלת את זה אומר שכבר החלטת.

וככה זה נגמר, כלומר, נשאר פתוח. 

ועכשיו רן ביחד עם זאתי שפעם הייתי מאוהבת בה כשהייתי מבולבלת מינית בכיתה ח' ואני כל כך כועסת על עצמי, ועליו. לא יודעת על מי יותר.

ואו פאק איך זה קרה?
סיימתי בית ספר לפני חודש וזה מרגיש שמצד אחד הזמן לא זז ומצד שני הזמן טס.

לא מאמינה שהתחלנו את יולי היום.

קבענו טיסה לאמסטרדם אחרי שאנחנו מדברים על זה כבר חצי שנה... היינו אמורים לטוס גם בפסח אבל אמא שלו עשתה בעיות בגלל החג וכל זה... אז זה נדחה ונדחה ובמקום לטוס כבר שלוש פעמים עדיין לא טסנו פעם אחת.

חמישה לילות, מסוף אוגוסט עד לתחילתו. מחכה לזה ממש ומצד שני לא בא לי להגיע לתאריך הזה בכלל...

אני גם ממש רוצה לעזוב את העבודה שלי אבל אני צריכה כסף נואשות.

בקיצור אין לי משהו חשוב לתרום היום.

 ביי