נמאס לי ממנו.
נמאס לי ממנו לגמרי.
אני יכולה להשתגע !!

לבוא הביתה ולשמוע אותו מתלונן
לשמוע עוד הפעם כמה אני לא טובה
איך שלא יצא ממני כלום.

לשמוע את הצעקות שלו,
לפעמים הוא מאיים במכות
לפעמים אני גם מקבלת איזה סטירה או בעיטה.

כמו תקליט שבור הוא חוזר על עצמו
את כלום, את אפס,
לא יצא ממך כלום.

ואז שהוא מחליט שהוא רוצה אופנוע
הוא אומר שהוא כל הזמן חושב עלינו,

שפעם אחת הוא רוצה לחשוב על עצמו.

אגואיסטית, מטומטמת ומופקרת.
ובסוף אני האשמה בסיפור.
נמאס לי לשמוע את זה.

היום יצאתי מהבית, סוף סוף.
אמא שלי כמובן חסמה לי את הדלת
אני הייתי מוכנה לצאת,
הייתי בלי נעלים,
הלכתי להביא אותם והיא זעקה עליו
ואז היא נעמדה ליד הדלת ולא נתנה לי לצאת.

''אני לא אתן לך לצאת בעשר בלילה, השתגעת ?'' 
היא לא הבינה שלא באמת הייתי יוצאת רק יושבת ובוכה בחדר מדרגות.
והוא יושב על הספה, מרוצה ממה שהוא עושה.
''היא רק רוצה להיות כמוני, אבל היא שוכחת שהיא מוגבלת במעשים''.
בסוף היא נתנה לי וכמובן שישבתי ובכיתי בחדר מדרגות
והיא ירדה עם הכלבה ואמרה לי שהיא מחכה לי למטה אם אני רוצה.

אחרי איזה רבע שעה של בכי החלטתי שאני יורדת למטה
עשינו סיבוב.
ניסיתי להראות שמחה, שזה לא מזיז לי.

חזרנו הביתה והוא מסתכל עליי במבט המזלזל שלו
בספה כמו שעזבנו עם ארטיק ביד.

זה החיים שלי,
עכשיו אתם רוצים להתחלף ?
בת יחידה, עם הורים וכלבה.
''הילדה המושלמת'',
הם לא יודעים.
הם לא יודעים מה קורה שהדלת נסגרת,
הם לא יודעים מה עובר עליי,
הם לא יודעים שהחיים ה'כיפיים' שלי לא כאלה טובים,
אתם לא יודעים. 

יום אחד אני אברח,
ליום, לשבוע, לשעה.
ואז נראה איך הוא יתייחס אליי.

הבעיה היא..
שאני יותר מידי פחדנית

(ושאין לי לאן ללכת)