בגלימה של סופרת .

יונתן וקובי, חברים הכי טובים. ממש כמו
אחים. מהגן אנחנו עושים הכל ביחד ולמרות השוני הגדול בינינו אנו מצליחים לגבור על
כל מחלוקת. קובי הוא ילד טוב של אמא, תמיד היה מצטיין בלימודים,מביא מאיות
ובאופן לא כ"כ מפתיע היה גם אליל המורות. קובי עושה מה שאומרים לו, הוא לא
אוהב לחצות גבולות ולהפר את החוקים מין חננה כזה רק עם הרבה חברים. אני בדיוק ההפך
הגמור מקובי, לא נתתי להוריי מנוחה לרגע.אפשר להגיד שיש לי קוצים בתחת. מלך מעשי
הקונדס, כן כן זה התאור המושלם בישבילי! בגן כמובן שברתי כל משחק אפשרי ובלימודים
אתם יכולים לנחש נכשל היה ציוני האופייני. זה לא שאני לא יכול או לא מסוגל . אני
סתם עוד היפראקטיבי עם פוטנציאל . תמיד שאני וקובי יוצאים לבלות אני שותה אלכוהול
בכמויות. משתכר ורוקד עם איזו חתיכה בכל מסיבה בערב, זו השגרה. וקובי יושב מסתכל
מהצד הוא כמובן לא שותה, זה לא מכובד. בינינו הסכם עתיק יומין שכשאני שיכור הוא
מונע ממני את יחסי המין. אני וקובי שותפים לדירה , טוב זה ברור שההכנסה הכספית שלו
הרבה יותר גדולה. בשל ליבו הרחב וקשרנו הטוב הסכים שנהיה שותפים רק לזמן
הקרוב.בבוקר שאחרי הבילוי או המסיבה קובי מספר לי מה באותו הלילה קרה . איך רקדתי, עם מי התנשקתי ומזכיר לי שנוספו לספר הטלפונים שלי עוד כמה מספרים של בחורות . זה
הנוהל כך זה תמיד , לא זוכר מה קרה מפני שלשתות אני מתמיד. יום אחד התעוררתי בבוקר
וכמובן לא זכרתי כלום מהלילה שלפני ובאתי לקובי בבקשה לא מפתיעה שיספר לי מה באותו
הערב קרה . 'מה? אתה וודאי מתלוצץ! ' נשמעה צעקה עם צחקוק קל מגרוני. כן , קובי
אמר לי שבכלל לא יצאנו אתמול בלילה, שנשארנו בבית כי לקובי יש מבחן חשוב מאוד והוא צריך
אליו ללמוד. בסדר, יכול להיות שסתם השתכרתי כהרגלי על הספה בסלון ולא זכרתי כלום
מהערב לפני ושחושבים על זה .. גם לא מהיום שלפני, גם לא מהיומיים שלפני,גם לא
מהשבוע שלפני !
למעשה... אני לא זוכר
שום פרט לעומק מכל החודש האחרון!נלחצתי ורצתי לספר לחברי הטוב את המסקנה המוזרה
אליה הגעתי והוא ללא היסוס התקשר לפסיכולוג וקבע לי פגישה. הפסיכולוג הפנה אותי
לפסיכיאטר מומחה ובתום הפגישה הוא קבע ש.... שאני... שאני .. 'מה הוא קבע קובי, שאני מה ?,
אה נכון תודה, צודק...הוא קבע שאני חולה במחלת השכחה...
"מה??????? מה הוא קבע????? שאני מה????? " לא נרגעתי כל
הדרך הביתה. בכיתי, צעקתי, בעטתי וכעסתי על כל העולם!! שהכעס עבר אז רק העצב
נשאר ושכבתי לבדי במיטה מהרהר על חיי. עברו כבר שבועות שאני לא אותו יוני, שאני
מכובה, שאין בי שמחת חיים. הרי זה כל מה שאפיין אותי! השמחה האנרגיות , לאן
כל זה נעלם? לא הסכמתי להשלים עם העובדה שאני חולה במחלה הנוראה. כעבור חודש וכמה
ימים החלטתי שהמצב לא יכול להמשך ככה, ושאם אני כבר חולה? אז בואו נפיק מזה את
הטוב ! ככה הייתי פועל כל חיי, מסתכל על חצי הכוס המלאה. אז פתאום הבנתי שתמיד
רציתי לעשות דברים שלא אוכל לזכור אחר כך. כמו למשל לרכב על סקייטבורד ערום ברחבי
העיר או להופיע בשירה עם הקול של צפרדע מיוחמת שלי מול קהל ענקי. החלטתי שאני פשוט
יחייה את הרגע, זהו המשפט שמאפיין את המחלה.'לחיות את הרגע' . ממש כך.. כי אתה לא
זוכר מה היה לפני ולא יודע מה יהיה אחרי .אתה פשוט חי ונושם את ההווה. מצאה חן
בעיניי הגישה הזאת.. ומאז שהחלטתי לחיות כך החיוך חזר אל פניי, אני שוב אותו יוני
שעושה שטויות וזומם מזימות . שוב אותו יוני שמצחיק את כל החברים ומקפיץ לכולם את
המצב רוח . למרות שאני יודע בתוכי שיום אחד המחלה עוד תגבר עלי, אני מעדיף לקבור
את המחשבה הזאת לבנתיים ולהנות מהזמן שנשאר לי.
והנה עבר שבוע , ועוד שבוע.. וחודש... אני ניצב כאן בגובה של 12,000 רגל מסתכל על כל מה שמתחתיי. על האנשים השמחים, על האנשים הפחות שמחים, על האנשים המאוד לא שמחים.כן, אני יכול להתחבר לזה.. רואים כל כך הרבה פה מלעמלה. ככל שהרגע מתקרב הדפיקות לב שלי הולכות וגוברות,הרגליים רועדות ואני מתחיל להריץ בראשי את כל אירועי החודשים האחרונים. את הבילויים, המסיבות, המחלה שהתפרצה , הכאב, אחר כך שוב השמחה , ועכשיו? עכשיו אני לוקח נשימה עמוקה , אוזר אומץ ופשוט קופץ. נספור עד שלוש ואני יזנק לי מהמקום החנוק הזה אל המרחבים העצומים. 1....2.... הנה זה בא..... 3 ! בי בי .

נ.ב 

רק רציתי לציין שהצניחה החופשית הזאת הייתה הדבר הכי כיף שעשיתי מיימי ! .