שלא יצא ממני כלום.

עד שבאה לי מוטיבציה להיות רצינית, לעשות משהו עם החיים שלי, ללכת ללמוד ברצינות -

אין כסף. בכלל. משום מקום.

הדודה הציעה לשלם לימודים בארץ - אמא דוחקת שאקבל את זה - אבל בשביל מה, כשברור שיהיה לה כבד אחרי חודשיים ולא אוכל למהשיך אחרי שנה?

ויש מלגות בעיר - אבל מלגה דורשת 130 שעות התנדבות - מתי אספיק כשאני אמורה ללמוד 13 שעות ביום, אם אתקבל?

החדירו בי רעיון, לבקש מאבא. לאבא יש כסף.

מסתבר שאבא קנה בית בתאילנד.

?????????????????????????למה בית בתאילנד???????? אתה לא הולך לשם אפילו???????

אבל בסדר. בית לא שימושי בתאילנד יותר חשוב מהלימודים של הילדים לפעמים. כנראה.

מלגות במקומות אחרים לא אקבל..

אז אין לצאת מכאן. אין ללמוד כאן, ונניח והיה קורה נס והיה - לאן לימודים כאן כבר ייקחו אותי, כשאני שואפת למשהו גדול?

ספק שרחוק.

אולי הגיע זמן לקחת את ה2 שקל שיש לי וללכת. גם ככה אין לי מה לעשות כאן.

וזה כואב, כי אמרתי שלא אצא כמו ההורים שלי, אני אלמד ואעשה עם עצמי משהו, משהו גדול, לא אחיה כל חיי על חלטורות, מהפה ליד.

אבל כנראה שלא. אפילו שאני יודעת שנועדתי למשהו גדול, יותר ממה שאני עכשיו, ומאיפה שאני. אבל זה לא המזל, כנראה (ואני ממורמרת על זה עד מאוד).

לא נועדנו לדברים יפים וחיי בטלה.