אמא שלי לא אוהבת

כשאבא שלי קונה לי דברים יפים.

הוא קנה לי זוג נעלי נייקי יקרות אחושרמוטה (750 שקל!!!) ובחנות הפצרתי ממנו שלא, אמרתי לו שאמצא ב200 שקל בעיר, אבל הוא קנה אותן בכל זאת.

זה מוגזם גם לדעתי, ואני מרגישה רע בהתאם. אני לא יכולה להפסיק לחשב כמה שעות עבודה זה היה בשבילי וזה עושה לי סחרחורת, במיוחד בהתחשב בעובדה שהנעליים שלבשתי כשהיינו בחנות עלו לי פחות משעה על משכות מינימום, ולזה אני רגילה.

אז ברגע שנכנסנו הביתה ואמא שלי ראתה כמה עלו היא התחילה עם הצעקות, והאשמה שחלחלה עשתה לי בחילה על אמת, ושקלתי מה הסיכויים שייתנו לי להחזיר אותם, אפילו לא בשביל הכסף, רק באאוטלט, שנקנה 3 זוגות במקום אחד(?) - נחמה קטנה?

מפה לשם אמא שלי צעקה גם עליי שמה פתאום נתתי לו לקנות לי אותם, שהייתי צריכה לקום וללכת מהחנות, להשאיר אותו שם כאילו אני האמא והוא הילד שעושה הצגות בחנות צעצועים.

כאילו, באמת? ככה אני צריכה להתייחס אליו, כאילו הוא מפגר כי הוא רוצה לפנק את הבת שלו שהוא רואה למשך כמה ימים בשנה?

אז מיד הרגשתי רע. כי היא צודקת, כי זה יקר, זה יפה, זה לא מגיע לי.

אבל אז חשבתי על זה, והמסקנה שהגעתי אליה היא: שתזדיין. מגיע לי דברים יפים.

גם אם זה דבילי. גם אם זה יקר, ולא במקום, ולא בהכרח הכרחי, כי גם אם אני עובדת 12 שעות על הרגליים כל היום אני יכולה לשים כפכפים.

בסופו של דבר אף אחד לא יגיד לי שמשהו טוב מדי בשבילי.

כי יש לו כסף, יש לו ים, והוא לא מוציא כלום עליי. עלינו. אני ואחי שילמנו לעצמינו על הלימודים. מימנתי לעצמי טיולים. אני משלמת על האוכל שלי, על כל דבר שאני צריכה - את החתונה שלי מימנתי לעצמי!! כל שקל ממני, לא אגורה מבעלי. וזה בסדר. ככה אני מגיל 14, עובדת, ולא מבקשת כלום מאף אחד, כי לא מגיע לי כלום שלא עבדתי עבורו, ואני מכבדת את זה.

אבל די.

אם הוא רוצה לקנות לי נעליים, שיקנה. שירגיש שהוא עוזר לי, עם הטיפה הזו בים.

אבל שלא תעשה לי רע כי הוא יכול להביא לי דברים יפים שהיא לא יכולה. ושלא תשכח שבכל זאת היא הביאה לי פי מיליון יותר, ואני רואה את זה, שום זוג נעליים נוצץ לא ימחק את זה. לא בשבילי, בכל אופן. אבל נראה לי שזה משכיח את זה ממנה.

חוץ מזה היא חייבת להפסיק להוציא עליי את העצבים המזורגגים שלה. זה אותו סיפור כל פעם שהוא בא לביקור. הוא מציק לה, והיא לא תאמר לו, אבל כל הכעס שלה מצטבר בתוכה והיא צועקת עליי כל הפאקינג יום. ואני לא ילדה קטנה - אני יודעת להבדיל בין מתי עשיתי לה משהו באמת, והיא כועסת עליי, לבין מתי היא מחפשת להוציא עליי עצבים. והיא מחפשת אותי חזק. כבר יומיים שהיא צורחת עליי על כל שטות, מהרגע שאני נכנסת לה לנוף. ושהיא כועסת היא פוגעת, לא אכפת לה. והיא שוכחת שלא עליי היא כועסת, ואז אני נפגעת, והיא כועסת עליי כי מה פתאום יש לי זכות להיפגע.

ואני מנסה לא לומר לה כלום ולקבל את זה כי זה רק שבוע, והיא תחזור להיות היא הרגילה. כי אני יודעת כמה אבא שלי מציק לה, אפילו שאני יודעת שזה לא הוא, לא באמת. כשאני אצלו הוא איש שונה. אני לא יודעת אם זה המרחק והשינוי בשבילו או השיעמום שעושים אותו לכזה, אבל הוא באמת יכול לשגע. אבל לאכול גם אותו וגם את אמא שלי ביחד זה כבד ממש. זה נפשית מתיש שמחפשים לרדת עליי כל היום על כלום, כי אני קיימת וקרובה.

ולא יעזור כלום, היא יכולה לומר עד מחר שהיא אוהבת אותי ואת אחי שווה, אבל אין אפס, ילד יודע מתי הוא הפחות אהוב. כי כשהיא כועסת הצבים שלה יוצאים עליי, והוא, הוא לא יכול לטעות. משום מה כשאבא שלי בא היא חושבת שאנחנו מחנות יריבים; היא ואחי נגד אבא שלי ואני.

אבל אנחנו לא.

ההיא ואחי אולי כן, אבל אבא שלי לא פה באמת. כמו שהוא בא בקלות הוא הולך בקלות, ואז אני נשארת בלי אף אחד.

נשארת עם משפחה שנגדי בלי שאעשה כלום שזה יגיע לי ובלי גב.

((ואירוניה היא? היא התעקשה שהוא יקח אותי לקנות נעליים.))

חפרתי אבל יש לי הרבה רגשות ))):