אמא שלי חזרה מהלוויה,

ואמרה שהייתי שיחת היום.

זה היה נשמע ביזארי לחלוטין, בהתחשב בזה שהאיש מת בתאונת דרכים טראגית.

בכל אופן - היא אמרה שאני ומעשיי עלו, ולאט לאט עוד אנשים הצטופפו כדי לשמוע. ובן דוד שלה, שהוא פסיכולוג,

אמר שדרוש אופי חזק מאוד כדי לקום ולומר שמסגרת לא מתאימה ולדרוש לצאת ממנה, כשהשאר שותקים וממשיכים בדרך שאמרו להם ללכת.

מפה לשם אמא שלי עשתה זין לדודים שלי שירדו עליי בגלל הבחירת חיים הזאת,

ויצאה די מבסוטה (עד כמה מבסוטה שאפשר להיות כשיוצאים מהלוויה..) שהיא לא היחידה שתומכת בי.

בסדר סה"כ

(ותזכורת לעצמי: דברים רעים באים בשלשות, אבל גם דברים טובים.)

את כולם אני מסובבת על האצבע שם,

והוא רואה את זה.

הוא רואה את המבטים שנותנים לי כשאני מחייכת עם האודם,

הוא רואה את אלה שקוראים לי מעבר לחדר שאשב איתם,

הוא שומע כשצוחקים על אלה שמנסים את מזלם איתי ללא הצלחה.

ואני לא חושבת שזה מפריע לו כבר.

לפני זה ידעתי שהוא אוהב אותי, ראו את זה עליו,

כולם ידעו.

אבל מאז שנסעתי, כשחזרתי, משהו השתנה, אני לא יודעת מה...
אבל הוא כבר לא.

אני יודעת את זה, כל הסימנים מעידים על זה,

ואני יודעת שאני צריכה לרדת ממנו, אני מנסה,

אבל מה אני אעשה, נתפסתי, וזה לא קורה לעיתים קרובות.

ומתחילים איתי טובים ממנו, יפים ממנו,

כאלה שמתייחסים אליי טוב, מחפשים אותי.

ואני הולכת אחריו כשהוא גם את זה לא רוצה.

ואלו מבינינו שמכירים את שנינו ונגלה להם שאותו אני מחבבת-

כולם בשוק, כי "איך בחורה כמוך רוצה בחור כמוהו דווקא?"

לא יודעת מה מפריע לי יותר, זה שחל בו סוויצ' כזה פתאומי, כביכול משום מקום,

או שאני לא יודעת ממה זה נבע.

אולי אם הייתי יודעת, שאולי עשיתי משהו לא בסדר, אמרתי משהו פוגע, הייתי מבינה מאיפה זה בא

מתנצלת, ומניחה לעניין.

אולי זה כי אני יותר מדי מצפה כבר שיאהבו אותי על אוטומט.

אבל עד אז אמשיך להתבאס עליו, להיות פתטית ולהתבכיין עליו בישראבלוג.

בעצם, לא לעוד הרבה זמן, כנראה -

כאילו מתוך סרט דרמטי, דרכינו הולכות להיפרד בקיצוניות,

אני אעלם פעם נוספת, כמו תמיד,

ולו כבר יש תאריך עזיבה.

אז כנראה אני אשכח ממנו אוטוטו, וכשאסתכל בעוד שנה שנתיים חזרה על זה, אתאמץ לנסות להיזכר על מי בכיתי ככה,

ולא אזכור.