אז חזרתי הבוקר ללימודים.

מהמילואים.

והחלטתי,

שאני לא מתייחס אליה.

נהיה קצת קר,

קפוא,

מגעיל.

וזה מה שאכן קרה.

יצאתי קצת מגעיל אליה.

יצאתי הרבה מגעיל אליה.

היה שלום קר כזה,

קפוא,

מגעיל.

לא הגעיל אותה מספיק.

בשיעור המשותף היחידי שלנו - שמרה לי מקום.

המרצה כמעט העיפה אותנו כי עשינו שכונה.

אחרי השיעור נסעתי לעבודה.

משם הביתה.

ופתאום החלה לה עוד התכתבות.

בהתחלה עם עוד חבר'ה,

לאט לאט זלגה לאחד על אחת.

אני בעיקר שיתפתי,

היא בעיקר הקשיבה.

הרבה זמן זה לא קרה לי עם בת.

בדרך כלל היא חופרת,

אני מקשיב

על עצמה, ועוד קצת על עצמה.

פתאום התהפכו להם היוצרות.

אני מוצא את עצמי נפתח,

היא מוצאת עצמה מקשיבה.

על עצמי, ועוד קצת על עצמי.

אני מחכה כבר למחר.

לראות מה יוביל היום.

מחכה כבר למחרתיים.

לפגוש אותה שוב.

מחכה לחמישי.

מחכה לסופ"ש.

אולי יקרה משהו.

אולי.

אולי.

ואולי לא.

וזה גם בסדר.

לילה טוב,

הזאב,

שמסתפק במועט

(בינתיים...)