אין לי קשר פיזי לשואה

ההורים שלי שניהם, עולים מאפריקה\אסיה

הסבים שלי לא שמעו על השואה

השנה הייתי לראשונה במשלחת.

מוות

רצחי עם היו מאז ומעולם

סטאלין רצח מיליונים

גם השליטים הסיניים

באפריקה עד היום

אך השליטים הנאציים היו האכזריים מכולם

הנוראיים מכולם

תעשיית מוות

שהתבססה על דבר אחד בלבד

אנטישמיות

אנטישמיות הייתה מאז ומעולם

התיעוד ההיסטורי הראשוני המוכר ביותר הוא של המן - 

"ישנו עם אחד מפוזר ומופרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים ולמלך אין שווה להניחם" (אסתר, ג', 8)

מאז ההיסטוריה מפוצצת באנטישמיות

עם התהוות הנצרות, מלחמות, הפרוטוקולים של זקני ציון ועד לשיא הנוראי באמצע המאה ה-20.

ויש עוד תיעודים רבים, וציטטות ענקיות.

ויש תיעוד אחד

מצמרר במיוחד

של האחד והיחיד

אדולף היטלר

"אם בתחילת המלחמה (מלחמת העולם הראשונה, ש.ס), או אף בהמשכה, היו שנים עשר או חמישה עשר אלף מאותם העברים משחיתי האומה מובאים תחת גז רעיל ... כי אז לא היה קורבנם של המיליונים שהקריבו את חייהם בחזית, מוקרב לשווא" (היטלר, מיין קמפף, 1925).

ואפשר להמשיך..

"שריפה, אחים, שריפה! עיירתנו בוערת כולה. בה רוחות שחורות יסערו, להבות חורבן יבערו, עקבותיה לא נשארו, היא עולה באש. ואתם חובקים ידיים, בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה." (גבירטיג, 1938).

את השיר הזה, העיירה בוערת, כתב מרדכי גבירטיג, לפני מלחמת העולם השנייה, לפני השואה, בעקבות פוגרום אנטישמי שנערך בפולין ב-1936. רק שתבינו את האווירה שהייתה שם, באירופה, עוד לפני הכיבוש הנאצי, עוד לפני המלחמה, עוד לפני השואה.

שריפה!!

ניצחון

אך בסופו של דבר

מתמטית וספורטיבית

ניצחנו

המלחמה קירבה אותנו למדינה

מותם של ששת מיליון היהודים - הוביל למדינה היהודית

והנה צמחנו

ושבעים שנה אחרי

אנחנו עברנו את כמות היהודים שנרצחו

באו לקלל, יצאו מברכים

משארית הפליטה - לעם, לאום, מדינה

עם כל הפציפיזם שלי, אני עדיין מאמין במדינת היהודים

לא המדינה היהודית

מדינת היהודים

בגלל האנטישמיות

בשביל למנוע עתידית

ניצחנו

ואנחנו פה בשביל להישאר

זו לא דרכנו האחרונה!

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה, את אור היום הסתירו שמי העננה! זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים - אנחנו פה!

השיר הזה, לימים "שיר הפרטיזנים" נכתב על ידי הירש גליק, אסיר בגטו וילנה, שכתב את השיר לציון מורדי גטו ורשה ולזכר חבריו שנהרגו במרד.

בן 22 במותו, נהרג במהלך קרב פרטיזנים. נהרג כלוחם !

תקווה

"ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל, ל"ז, 11).

"עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים!" (אימבר, 1878)

1878, זו השנה שנכתבה התקווה. 

1878. השלטון העותמאני עוד שולט בישראל. הבריטים מתחילים לכרסם בו. פתח תקווה הוקמה, ורוסי אחד - סטלין שמו - נולד.

כבר אז. 70 שנה לפני הקמת ישראל, מדברים על תקווה.

את הפוסט אסיים בציטוט אחרון. 

אופטימיות

אברמק קופלוביץ

נער, בעצם ילד..

ילד פולני יהודי. בן 14 במותו.

משורר, צייר. כן כן כל זה ב-14 שנות קיומו.

שימו לב לאופטימיות בשיר, שנכתב בזמן שהיה באושוויץ - 

"כשאגדל ואהיה בן 20, אצא לראות את עולמנו המקסים. אתיישב בתוך ציפור עם מנוע, אתרומם ואמריא אל החלל, גבוה. אעוף, אשוט ואתנשא, מעל עולם רחוק ויפה. אחלוף מעל נהרות וימים, אל השמים אתרומם ואפרח, עננה אחות לי והרוח אח!

חלום / אברמק קופלוביץ

http://www.youtube.com/watch?v=L0wfvku8n_U

לציין ולא לשכוח!

70 שנה.

לילה טוב,

שון,

עצוב וטוב שכך