ויה דולורונה

בוקר טוב.

אתמול סיפרתי לכם שידיי הותקפו על ידי כוויות קור, אך בהמשך היום התברר כי אין אלו כוויות קור כי אם ארטריטיס, ובעברית: דלקת פרקים אימתנית.

(דלקת פרקים, כן. כאילו שלא הרגשתי מספיק זקנה. מה הלאה? הליכון? שיניים תותבות? משחקי בינגו בערב שישי? בן גיי בארון וסיפורים מהפלמ"ח במגירה?  אללי).

בערב, כשידיי כבר האדימו והתנפחו מעבר לכל פרופורציה הגעתי לקופת החולים בהיסטריה ודרשתי לראות רופא במיידית.

אני כבר הגעתי עם תיק מלא בבגדים, חטיפים וספרים למקרה שיאשפזו אותי אך הרופא האדיש רק רשם לי שתי תרופות ו-5 ימי מחלה, לאחר שהתנהל בינינו הדיאלוג הבא:

-דוקטור, זה סופני?!

-לא, מה פתאום?

-אוי, שיט. טוב, נו, לפחות ייצאו לי מזה כמה ימי חופש?

(אמא שלי טוענת שזה אומר שהגיע הזמן לעזוב את עבודתי כקלדנית ולהתחיל ללמוד. אני, לעומת זאת, טוענת כי זה אומר שהגיע הזמן לאיזו חופשה קטנה ליד דלתות הביטוח הלאומי. אולי תצא לי מזה איזו קצבת נכות או משהו).

חוץ מזה, נאסר עלי להקליד בזמן הקרוב, כך שהפוסטים יהיו קצרים ותמציתיים.

הם יישמעו בערך כמו השיחות בפרסומות של סלקום (תחרות, שלג, שבדי, תחת, גבס) רק בלי השלג, השבדי והגבס.

כמובן שאני לא אמורה לכתוב פוסטים בכלל אבל מה שהרופא לא יודע זה שמלבד הארטריטיס אני גם לוקה במקרה חמור של בלוגיטיס כרוני, מה שאומר שעלי לכתוב פוסטים בכל מחיר גם אם זה יעלה לי בבריאות.

זהו. עד כאן.

סופ"ש נהדר שיהיה לכם.

רונץ'.