ויה דולורונה

ערב טוב.

כאן רונץ' מהבית של אלילת המין הנודעת הזאת.

כן, כן, אני אי שם בפרובינציה. אחרי שעה וחצי של נסיעה שבמהלכה זכיתי לשמוע את מיטב שירי הזמר המזרחי של ארצנו, בעלי המלודיה המסתלסלת והמילים המרגשות והעמוקות כל כך ("מתי תביני, את עם החוטיני, מה את עושה לי כשאת עוברת על החוף?") הגעתי אל בירת הנגב ואל ביתה של נויצ'תי האהובה רק כדי שתטרוק בפני את דלת חדרה ותגיד: רגע, אני בטלפון.

לא נורא, בינתיים ניהלתי שיחה עם אמא שלה (אישה מקסימה) שפירטה בפני מה יש במקרר, ואני רשמתי בפני כדי שלא אפספס דבר ממה שיש בתפריט.

עוד מעט אני ונויץ' נצא לנו לחגוג את יום הולדתי הקרב ובא. אני קצת חוששת, אבל נויץ' הבטיחה לי שהערסים בבאר שבע לא ירביצו לי אם יהיה לי כסף. על כן הצטיידתי מבעוד מועד בשקית מלאה במטבעות. תאמינו או לא, אבל במהירות הנכונה ובזוית מסויימת, מטבע של 10 אג' יכול להיות קטלני.

כעבור שעה-

טוב, נויץ' כמעט נרדמה, והיא כל כך חמודה כשהיא ישנה שחבל לי להעיר אותה.

טוב, אני אעיר אותה בכל זאת.

ועכשיו נויץ' תכתיב לי את התרומה שלה לפוסט:

דיר רונץ', איט וואז גוד פור מי, וואז איט גוד פור יו?

ותשובתי:

אכן כן.