ויה דולורונה

המלחמה הזאת הרסה לי את כל השוונג. היו לי עוד פוסטים בקנה ותגובות בצריח (ישובו לעיר ציטוטים בהמון..), מה הם זורקים קטיושות? הם לא יודעים שאני לא עושה כתיבה רגשנית? הם לא יודעים שבדיוק החלטתי על תקופת התנזרות מחדשות לטובת המבחנים? גם ככה קשה לי להתרכז, גם ככה השכל שלי על סף התמוטטות מהתסכול שמביאה לו העובדה שמזיינים אותו כבר שנתיים ברצף והוא עדיין לא גמר. ועכשיו הוא יושב מותש מול הטלויזיה, עד שנפטר מאולפן המונדיאל פתחו מולו את אולפן הקטיושות, כל שעות היום עדכונים, פירשונים, כמה-כמה, איך נסגר, נכנסים להארכה או לא נכנסים, רק החליפו לו את מודי בר-און ברוני דניאל.

כי כזו היא המלחמה. יש לה נטייה להשתלט, היא מאכלת את מרחב המחייה של כל נושא אחר, משאירה בחוץ את השחיתות, את השביתות, ההטרדות המיניות, שפתאום אתה מתגעגע לציקצוק המיואש/מורגל שהפטרת בעקבותיהם, והיא לא מסתפקת רק בזה, היא נכנסת לך גם למרחב הפרטי, היא לוקחת ממך את האישי, היא מפקיעה ממך את הלגיטימיות של המה בכך, היא נועלת אותך על הסטטוס קוו, הוא שהיה כך יהיה, עכשיו שקט, נלחמים. אתה תצטרך להתנצל בפניה על כל צחקוק לא במקום, על כל כתבה שקראת במדור רכילות, על כל "אוף, עכשיו בטח תתבטל ההופעה של ____" שנפלט לך, פתאום אתה צריך להתייחס אל מרחב המחייה שלך כבועה, רק בגלל שהיה לך מזל להיות בחיץ שבין טווחי פגיעה.

ואין דבר כזה "חיים בבועה", הרי טבעה של מלחמה הוא שיש לה שתי אפשרויות בשבילך: או שהיא משתפת אותך או שלא. ואם היא החליטה לא לשתף אותך, אז אין לך מושג איך זה הולך, הרי אף אחד לא נולד מתוכנת למלחמה, אף אחד לא יודע איך זה מרגיש להיות בשר תותחים עד שהוא מונח מטפטף על המנגל, גם האנשים שנולדו לתוך זה היו מתנהגים אחרת אם היו גדלים במקום אחר, הם לא היו רצים לחפש מחסה כל פעם שמתפוצץ בלון לידם, הם היו רוצים להתעסק בכמה שיותר זוטות וכמה שפחות דם ואש ותמרות עשן. אף אחד לא אוהב שמשתלטים לו על הפרטי וגורפים אותו אל הסטטיסטיקה, לכל אחד יש את המלחמה שלו, שמושפעת מהעניינים הפרטיים שלו שמתמזגים בנסיבות. כל אחד יחזור בראש למקום אחר לגמרי אם ישמע שוב אזעקה. אני אחזור לכתה ד', לרדיו שפתוח כל היום, לחיפושים הנואשים אחרי החתול כדי להכניס אותו לחדר האטום, לריח של הגומי המחניק. איפושהו בטווח הזה בין החיים הפרטיים שלך לבין התימצות היבש בספרי ההסטוריה, נכנסת המלחמה שלך, ה"בועה שלך".

נו, אתם רואים? אני לא עושה כתיבה רגשנית. הפסיקו את ההמולה הזאת תייכף ומיד! לא התכוננתי לזה, לא חשבתי שאחיה לראות את היום בו נינט תוציא סינגל ראשון ועדיין יהיו יותר טוקבקים באגף המדיני של החדשות. אני נותנת לנסראללה עד יום שני להירגע או שאני שולחת אליו את נבחרת יום הזכרון של כוכב נולד להופעה פרטית שתונחה על ידי יונית לוי במבט נוגה ושיער מתנפנף.  

לילה טוב.