ויה דולורונה

אני יודעת שליל הסדר הוא רק בעוד שבועיים, אבל אצלי ההתכוננות הנפשית מתחילה כחודש מראש. אז כחלק מההכנות, קבלו את הגרסה שלי לאחד מי יודע.

(נא לא לנסות לשיר את השיר לפי המנגינה המקורית, זה לא יילך, חוץ מבשורה הראשונה והאחרונה).

13 מי יודע? 13 אני יודע.

13 דקות לפני תחילת הסדר אני עוד אנסה להתחמק בתירוצים שונים, דוגמת: אני לא מרגישה טוב, יש לי וירוס, אני מחרימה את פסח מטעמים אידיאולוגיים וכו'.

12 פעמים אני אשאל אם אפשר לקבל לחם בשביל לנגב איתו חרוסת.

11 פעמים אני אגיד: אבל התכוונתי ברצינות! (בפעם האחרונה אני כבר אתייאש ואסתפק במצה רטובה).

10 פעמים ישאלו אותי: נו, רונצ', מתי את מתחילה ללמוד?  ואני אענה: כשאני אהיה גדולה.

9 ניסיונות מצידי לגנוב את האפיקומן מהשולחן בלי שאף אחד יראה, בשביל לשעשע את עצמי.

8 פעמים יגידו לי: רונצ', זה לא נחשב אם אנחנו רואים אותך כשאת לוקחת אותו. (בפעם התשיעית הם יתייאשו ויתנו לי ללכת להחביא אותו בסל הכביסה או משהו..   מי אמר שצריך להתבגר? מי?)

7 כוסות יין שאני אשתה לפני שיגידו: עכשיו שותים את הכוס הראשונה.

6  ק"ג שאני אצטרך להוריד אחרי החג.

5 פעמים במהלך הסדר אני אקום ואצרח: די! אני מכירה את הסיפור, היינו עבדים, יצאנו, הגענו לארץ ישראל וחיינו בעושר ובאושר עם הפלסטינים.  תנו לאכול!

4 קטעים שאני אצטרך לקרוא מההגדה. כמו כל שנה, יהיה ביניהם הקטע עם הבן זומא, וכולם יגידו לי: רונצ', איך את מדברת ליד השולחן? (כי בדיחה שלא הצחיקה אותי כשהייתי בת 8 בוודאי תצחיק אותי כשאני בת 23..).

3 הבטחות שלי לעצמי שבשנה הבאה אני מצליחה להתחמק מליל הסדר.

2 ניסיונות לחתוך את הורידים עם מצה.

1 גפילטע פיש, גפילטע פיש, גפילטע פיש, שבצלחת ועל הרצפה. (אופס, נפל לי. בטעות).

 חג שמח.

איפה אתם עושים את הסדר? (לא שזה ממש משנה, אני לא מכירה את המשפחה שלכם, אבל נהוג לשאול משום מה).