ויה דולורונה

טוב, שיניתי את הפונט כדי שאולי תצא לי כתיבה קצת פחות כזאת ויותר כזאת (אולי לא ראיתם, אבל המחשתי עם הידיים). לא שקצתי בקודם, פשוט מצאתי את עצמי קצת באי ספיקת מילים ורציתי לעשות להן זירוז לידה כי הרי בלתי אפשרי שיום מעצבנו-מיותר שכזה ייוותר ללא פאנץ' ליין ראוי.

ומכיוון שהייתי בלועה בתוך הקונספט המלחמתי קצת יותר מדי זמן (כמו שאר המדינה, דא) ומכיוון שעקומת הלמידה שלי המצטיירת כירי תלול מסלול מתקרבת לנקודה בה הזילזאל עושה כמו זלזל ונושר וכל ניסיון להוסיף שעות בהייה בסיכומים רק מביא לתפוקה שולית פוחתת ומכיוון שבזמן האחרון גם כמעט ואין לי עבודה (שהיא גם ככה עבודה חלקית, כך שגם התפוקה השולית שלי פוחתת [לפחות עוד הצלחתי לגרד ממנה מספיק לפרו חדש]), אז החלטתי לשבת קצת ולזרום עם פוסט בסגנון בין-מחשבתי.

נתחיל ממשהו שהוא וויי אובר דיו, פרוייקט שהועבר אליי, פרוייקט ההרבעה (הו, זה יכול להיות שם לכספומט בנק הזרע שאני חושבת עליו, במקום: שארית הפליטה). כמובן שאני, זונת אינדיבידואליות שכמותי, חייבת להיות שונה, שיניתי את זה לפרוייקט המשולש (או האם זה כי סתם התעצלתי לחשוב על עוד סעיף בכל קטגוריה? לעולם לא נדע {בעצם, תמיד אפשר להוסיף סעיף ד' של: כל התשובות נכונות/אף תשובה אינה נכונה, כמו משחקי המוח שעושים עלינו המורים עוד מהפרולוג של טראומות הילדות שלנו}).

הפרוייקט:

שלושה דברים שאני לא רוצה למצוא שוב באוכל שלי:

א.     צימוקים

ב.     בננות

ג.     ציפורניים

שלושה דברים חסרי סיכוי שאני עושה לאחרונה:

א.     הולכת לראיונות עבודה (הכי הפנטזיה של רונה)

ב.     מנסה להתעלם מהחדשות (הכי מי הזיז את הבועה שלי)

ג.     מתעקשת לתקן את הקטנוע שלי שוב ושוב (הכי, איפה האוטו שלי?)

שלוש דרכים בהם ניסיתי לתפוס את תשומת לבם של בחורים אשר חפצתי ביקרם:

א.     הצעתי לעשות הנשמה מפה לפה.

ב.     התאפרתי.

ג.     התייאשתי.

שלושה אתרים שאני מבקרת בהם על בסיס יומי:

א.     וואלה (מי אמר חדשות ולא קיבל?)

ב.     וויינט (מי אמר עוד חדשות ולא קיבל?)

ג.     אתרי סקס (מי קיבל ולא אמר?)

וגם:

ד.     נענע, אן.אר.ג'י, הומלס, יאהו, ועוד.

(כמו שאומרים: איך אתה יודע שאתה קורא יותר מדי חדשות באינטרנט? כשאתה פותח את העיתון ביום שישי ומגלגל את העיניים במורד הדף כדי לראות אם יש כבר טוקבקים ולכתוב: אני ראשון!!!1

איך אתה יודע שהמצב כבר באמת קטסטרופלי: כשאתה חוזר אחרי חצי שעה לראות אם אתה באמת ראשון).

עוד יוזמות להקלת המצוקה הכספית-

לא מזמן יצאו חברי הכנסת היקרים שלנו לפגרת הקיץ ואני דואגת כי הם ימצאו את עצמם בחוסר תעסוקה, ישתעממו ואף ידרדרו לוונדליזם, על כן החלטתי לצאת ביוזמה חדשה: קייטנות לח"כים.

על פי התכנית, הקייטנות יכללו הפעלות לרוב ובכל קייטנה תחולק בבוקר ארוחה מזינה – שוקו ולחמניה.

בקייטנת העבודה יחולקו השוקו והלחמניות שווה בשווה בין כולם.

בקייטנת הליכוד יחולקו כל השוקו והלחמניות לשניים עד שלושה אנשים והשאר יצטרכו לעבור בפניהם אודישנים כדי לקבל גם.

בקייטנת קדימה עוד לא הוחלט איך יחולקו השוקו והלחמניות, כל יום יוחלט בנפרד.

בקייטנת ש"ס עוד לא ידוע כמה שוקו ולחמניות יחולקו לכל אחד כי זה תלוי כמה יצליחו לסחוט מקייטנת קדימה.

ובקייטנת מרץ הכי כיף, כולם מתכופפים ומקבלים לחמניה בתחת ושוקו בפרצוף.

אנא הקדימו להירשם כי מספר המקומות מוגבל והביקוש רב עקב היותה של היוזמה כה פיצוצו-פיגוזית.

האלופה-

עכשיו כמה מילים על הזוועה הזאת שחוסמת לי את צ'אקרת האסקפיזם, יושבת בשעה שהיוותה פעם את נקודת האור, נקודת החן ונקודת הג'י של היום שלי, אך כשאני מחברת את הנקודות יוצא רק מוסלסלט (שזה טלנובלה בערבית, למי שלא ידע) ענקי של עלילה מופרכת, משחק לוקה בחסר, דמויות שמביאות קריזה וניצבים שאפילו עמידה במקום בלי להגיד כלום הם לא יכולים לעשות בצורה אמינה.

ושלא לדבר על החיזיון האור-קולי המופלא שנקרא: כדורגלנים מנסים לשחק. זה מרגיש כאילו נקלעת ליקום מקביל בו חושך הוא אור ויום הוא לילה, שום דבר לא עושה הגיון יותר, ואתה לא ממש יודע מה לעשות עם עצמך. כשהטקסט הגרוע של הטלנובלה מתנגש ביכולת המשחק של הכדורגלן, שני המטענים השליליים דוחים זה את זה ואתה מבין שלא מכל מינוס ומינוס יוצא פלוס.

אבל, זה מה שחשבתי עד היום. היום השכלתי סוף סוף להבין כי כל הסידרה הזאת היא בעצם תרגיל מבריק בטלויזיה. אני אסביר. ראיתם פעם את הסרט דוגוויל? הגירסה הארוכה? הסרט הזה מצולם כולו על במת תיאטרון שעליה מצויירת התפאורה באופן מגוחך להחריד. בתחילת הסרט אתה חושב לעצמך שלא תוכל להחזיק מעמד לנוכח הפארסה הזו, אך ככל שהוא הולך ומתקדם, המוח שלך מתחיל להשלים לך את החלקים החסרים בתמונה והסרט מתגבש בראשך לגירסה מטולאת שמפצה על החורים שעל המסך.

אז הגעתי למסקנה שזה אותו תרגיל שניסו לעשות יוצרי האלופה, הם מנסים למתוח את הגבולות ולבחון עד כמה יכול המוח להשלים את התמונה כשחסרים לו פרטים, רק שבמקום התפאורה הם העלימו את המשחק ואת ההגיון. והתרגיל עובד,אם בהתחלה זה היה קצת מעצבן, היום המוח כבר מתחיל להתרגל ולהשלים מעצמו, ופתאום אתה מוצא את עצמך מעריך יותר ויותר את היצירה הדוגווילו-יהודה לוית הזו. יום אחד הם עוד יקבלו על זה פרס.

ה-ח' ועונשה-

נתקלתי בעצומה הזו דרך וואלה. אני רוצה להודות ליוזמת העצומה ולו רק על שהיטיבה להבהיר את בעיית ה-חחח. כנראה שתמיד הרגשתי שזה קצת לא נעים בירכתי המוח אבל אף פעם לא ידעתי להסביר בדיוק למה.

מוזרויות שיש לי מזל שלא עוברות בתורשה-

אמא שלי מנקה את הבית לפני שהעוזרת באה, כי "לא נעים שהיא תראה את הבית כזה מלוכלך".

באמת שלא צריך להוסיף.

ועכשיו, אובזרבציה קטנה לפני סיום-

מישהו עוד שם לב לכך ששר החוץ הסורי נראה כמו ילד האהבה הלא רצוי של פריצקי ושרון?

אותי זה מפחיד.