ויה דולורונה

התכוונתי להעלות את הפוסט הזה ביום שישי, ביומולדת של ישרא, אבל כמובן שלא יכולתי להתאפק, הרי יומולדת לישרא הוא הזדמנות מצויינת לעשות את מה שאני הכי אוהבת- לבלגג על בילגוג. קצת ארסבלוגטיקה שכזו, הרי בשביל מה יש לנו בלוג אם לא בשביל שיהיה לנו נושא לכתוב עליו בבלוג? עברתי קצת על פוסטי ה"ישראבלוג שלי" שכבר נכתבו וראיתי שאפשר גם להפוך את הנושא ל"ישראבלוג שלנו" כי מסתבר שישרא אומר הרבה דברים דומים להרבה אנשים. אירוניקלי, ישרא עצמו לא חזק באוצר מילים (שלא כמו דייריו המלהגים באלפי סגנונות שונים, שנונים ומשונים). אז הנה בא פוסט ה"ישראבלוג שלי" שלי:

(הרבה קוים אדומים נמתחו לי פה בוורד, המחשב לא מבין אותי, אני מקווה שאתם כן. מי שאין לו סבלנות יכול לקרוא רק את המשפטים בסגול).

ישראבלוג, לyNן תn**ת הלשIן הyבר*ת!!1

(כי לא רק הלשון של חיים רמון הולכת בכיוונים לא רצויים).

אז ישרא בן חמש. חמש זה לא הגיל הזה שכשהם מגיעים אליו הם כבר מטפסי עצבים מקצועיים וצרכני ריטאלין כבדים שגורמים לך לרצות לשלוח יד אל איזור חלצייך, למלוק את שחלותייך ולחנוק איתן את הבן אדם שאמר לך שילדים זה ברכה? זה גם הגיל שאפשר להתחיל לדבר איתו, ולהגיד לו: וואו, אני מכירה אותך מאז שהיית כזה קטן! ואני באמת מכירה אותו מאז שהוא היה כזה קטן. כי הייתי פה כמעט כל הדרך, לפני שפרה ורבה והפיץ את זרעו. לפני שידע כתבות שער, תחקירים והופעות אורח והיה רק מקום קטן וביתי שהיה נאה מספיק בעיני כדי לנטוע בו את דגלי ולייסד בו את חלקת הפיקסלים הקטנה שלי. הבטיחו לי שהחיים זה כאן. אז קישטתי את פינתי וישבתי לחכות להם.

ישראבלוג, כי אם אתה לא שם – סימן שיש לך חיים.

על הסיבה הדי ספציפית שהביאה אותי לפתוח בלוג, כתבתי כבר בעבר, אבל במבט לאחור אני מניחה, או יותר נכון בטוחה, שזה היה בא בכל מקרה באיזשהו שלב, כי פשוט לא היתה ברירה, רונה היתה חייבת להיות איפושהו, וזה היה בשבילה המקום להיות. רוב המטרות של הבלוג אכן הושגו, נהניתי לטפח ולפתח את אתר הפורנו-נפש החמוד שלי, מדי פעם לדפדף אחורנית במסד הנתונים הרגשי הזה ולהזכר בתקופות ואנשים, בפוסטים ישנים, בתגובות שאהבתי. להזכר איך בהתחלה אהבתי פשוט להתיישב מול המחשב, ללעוס את היום שעבר, לירוק אותו החוצה על קובץ וורד, ולחלוק אותו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, איך שמחתי לגלות מחדש את היכולת שלי להצחיק אנשים, שהיתה בהקפאה בערך מכתה ד', את ההתרגשות האורגזמטרונית כל פעם שהתווספה לה עוד תגובית.

בימים הפשוטים לפני שאתה מבין שהבלוג יצר לך מין חיים בתוך חיים, ואתה נבלע ביקום המקביל שמאפשר לך קיום לא מגביל, מרגיש את הדיכוטומיה שנוצרה בין אתה של הבלוג לבין אתה של המציאות (אני מדברת על עצמי כמובן, אבל אשמח אם מישהו יזדהה) אבל מנסה עוד לעופף מעל הבקע, נישא על זרמי האופוריה שמעבירים אותך מצד לצד. עם הזמן באו ההחלטות שהייתי צריכה לקבל, האם להשאיר את הבלוג כפי שייעדתי אותו, כמקום להשתפך ולשתף, או האם להסתיר ולצנזר, כמו שעושים בחיים, כי אחרי הכל, החיים זה גם כאן. האפשרות לעצב את עצמך מחדש מול קהל זר שלעולם לא יידע את האמת קוסמת בדיוק כמו האפשרות לשפוך את צרותיך בפני זרים בלי שתצטרך לשלם להם, והויתור על כל אחת מהן הוא כואב באותה מידה (זה היינו אח). כנראה בגלל זה אפשר למצוא אנשים עם עשרה בלוגים, אחת לכל זהות מהספרייה.  

ישראבלוג, כי גם זיוני שכל עדיף עם כמה שיותר פרטנרים.

אז אתה צריך למצוא דרך להסדיר את הדיסוננס, למצוא את השביל שיאחד את הזהויות, ואני חושבת שלמדתי לעשות את זה עם הזמן. כי גם פה, כמו שם, יש את אותם אנשים, אותן תחרויות, אותם חוקים. גם פה צריך לשים את המסיכות לפעמים, גם פה הצופה משפיע על המציאות, אף חוק טבע לא פוסח על הבלוגיה, לצערנו. אבל לא שזה לא מכריע אותי עדיין לפעמים, אני זוכרת גם את התחושה שהביאה אותי לסגור בלוג אחד, אותה תחושה שגרמה לי למחוק את הבלוג הזה ולמחזר אותו כמה פעמים (בזמן שישנתם) את מלחמות ההתשה עם המילים, את הקנאה, את הרצון לחזור לכתיבה אישית וראשונית אל מול הכמיהה אל אימפריות הפורנו-נפש שמסביבי והמחשבה שאולי כדי להתחרות בהן אני צריכה להשתיל סיליקון, או אולי לנסות תנוחות חדשות או סקס בשלישיה (הכל מטאפורית כמובן, אבל אני מניחה שזו מטאפורה שיכולה לעבוד גם כמשל וגם כנמשל). התחושות האלה גרמו לי להסתחררות חושים קלה שעלתה לי במספר בלוג בעל שלוש ספרות שאיבדתי ואני מקווה שלא תעלה לי גם בזה בעל ארבע הספרות. (זה נדיר! אני יכולה להחליף את זה ב"אני ראשון!!1" בכתבה על נינט).

ישראבלוג, כי לא רק בחיל אויר רצים לספר לחבר'ה.

אז מדי פעם צריך לקחת זמן בחוץ. להתרחק מפה, לצבור חומר, לצבור חשק לכתוב, ולחזור רעננים. אפשר למצוא מילים חדשות ותיאורים חדשים אבל בבאטם ליין, כולנו חווים בעיקר את המילים הפשוטות, הקלישאיות, מהן מורכבות רוב חוויות היומיום. וכולנו יודעים איך זה מרגיש להתמכר לבלוגים שלנו, ואיך זה לשבת בכתה/ארוחת ערב/וואטאבר ולנסח בראשינו פוסטים על כל ג'וק שעובר לנו ליד הרגל או לשמוע מכר חסר בלוג מספר לנו סיפור ולהגיד לעצמנו: לעזאזל, למה זה לא קרה לי? זה היה יכול להיות אחלה פוסט. עובדת היותנו בלוגרים כתובה לנו על המצח, ואם לא שם אז בפנקס הקטן שאנחנו נושאים איתנו לכל מקום (גם אתם, נכון??).

אני לפחות, לא הייתי אני בלי הבלוג, ובלי ההזדמנויות שהוא הביא לי לבטא את ההומור שנשכח ולפגוש את האנשים שפגשתי פה ולא הייתי פוגשת בשומקום אחר.

כי החיים זה כאן. מסתבר.

עד כאן בילגוג על בילגוג. למרות שיכולתי להמשיך לנצח.

סופשבוע נעים ויומולדת שמח.