ויה דולורונה

(המממ.. כן, אני במצב רוח arial  היום).

אז מה אתם אומרים על הצבעים? אה? אה? זה כאילו שרק אתמול יצאתי לי מהבית באוברול קורדרוי חום,שתי קוקיות וסנדלים סגולים של גלי (כן, זה באמת היה אתמול) והיום אני מתאימה צבעים כמו שקצב מתאים גרסאות. וכל זאת בתקופת המבחנים העמוסה שלי, שכוללת גם את מבחני סוף השנה הזו וגם מבחנים שגררתי משנה שעברה וגם מבחנים משנה שעברה שאני מנסה לשפר בהם ציון, כך שכל מבחן מגיע עוד לפני שהספקתי לפרום את הקשרים ולטאטא את סימני הדרך שהצבתי במוח בשביל המבחן הקודם. אבל ככה זה, איך קוראים לזה? תקופת בין המרצים? בין הסיוטים? משהו כזה.

השנה זו ההזדמנות לסנן את גורמי ההפרעה שנלוו למבחנים של השנה שעברה (ההלם, החרדה, ההלם) ולראות האם בעצם יש לי סיכוי או שאני באמת סובלת מתת תבונה כרונית.

אבל עזבו, היום באתי לדבר איתכם על נושא בוער במיוחד. הרשו לי להציג בפניכם את הנקודה בה אי השפיות הקלה נגמרת והטירוף מתחיל, בה הפגם האסטתי נגמר והכיעור מתחיל, בה חוסר הטעם והריק התרבותי נגמרים והלרקוד עם כוכבים מתחיל, או בקיצור: הקרוקס.

אני מדברת על אותם נחילי סירות גומי זרחניות מחוררות שבאות עם מגוון אנשים שונים שמחוברים אליהן, כאילו יוצרו כמיקשה אחת במפעל. עם כל ועדות החקירה האלה שצצות כמו צלוליטיס אחרי הלחם, אולי אפשר גם למנות ועדת חקירה שתחקור את המחדל הזה, תמצא את האשמים ותתלה אותם בככר העיר כשהם לבושים במכנסי חיתול נמוכים וחולצות פסים עם הדפסי נמר נוצצים ופאייטים?

כי מישהו חייב לקחת עליו את האחריות.

יש שלושה סוגים של אנשים בעולם שאני אף פעם לא אבין: אנשים שעושים ילדים, אנשים שנועלים קרוקס, וצביקה פיק. מכיוון שהקבוצה הראשונה והשנייה מהוות את רוב האנשים, נידונתי להסתובב בעולם עם הבעת תמיהה תמידית על פניי (מה שגורם לאנשים להעלות כל מיני השערות שונות בקשר למצבי הקוגנטיבי). את הקבוצה הראשונה כבר נואשתי מלנסות לפענח ואני נאלצת לקבל את העובדה שחוקי טבע הם קשים לתפיסה לפעמים. את הקבוצה השלישית אני משאירה בצריך עיון. והקבוצה השנייה.. עליהם אני רוצה להמשיך לתהות עד שאקבל תשובה ואם לא אז לפחות להסביר למה הם כל מה שרע עם החברה הישראלית והעולם בכלל.

תראו, לא כל כך קל להפתיע אותי, ראיתי כבר אופנות באות והולכות בחיי, אני זוכרת גם את עצמי בתקופת צמידי הגומי, הקשת בשיער, הקוקו בצד, האוברול עם הכתפייה אחת פתוחה, הג'ינס הקרוע, הגרביים בשני צבעים שונים (או שזו הייתי רק אני?), הד"ר מרטינס (שהיו נורא יקרות אז עד הצבא הסתפקתי בגרסה הגנרית ד"ר מריו, או משהו), ועוד ועוד. גם אני קניתי דברים שטותיים כמו סליל פלסטיק שדֶה יורה יורד במדרגות אבל דה פקטו חוטף שבץ במדרגה השנייה ונכנס למערבולת רגשית עם עצמו, כמו טמגוצ'י שמת לי אחרי 12 יום, ראש דשא ששרד קצת יותר, וכהנה וכהנה הברקות שיווקיות.

אבל מעולם, מעולם, לא תיארתי שיום אחד תשטוף את הארץ מכת שטיחי אמבט מעכירי אוירה ושורפי קרנית כגון אלה. מעולם לא חשבתי שהחברה הישראלית לא תדע מתי לשים סוף לטירוף ותאבד את רצונה להדמות לחברת בני אדם, לא תיארתי איך האש תתפשט כבשדה קוצים ותשמיד כל חלקה טובה של שיקול דעת עד שנדמה יהיה כי כולם יודעים שסוף העולם מתקרב והם לא צריכים יותר לשמר קשר עם המציאות.

הבו לי את מי שהגה את הרעיון והעז להוציא אותו לשוק ואנשק את רגליו, דרך החורים כמובן (הו, עכשיו אני מבינה למה זה מיועד).

אז כן, אני יודעת מה אתם אומרים. זה נוח, זו תהיה תגובתו של פילוקרוקס מצוי כשאטיח בו את האשמה בהדרדרות החברה, זה הדבר הכי נוח שנעלתי אי פעם, כך הוא יתרץ כאילו הוא מנסה לשדך את אחותו הצולעת לבליינד דייט. נכון שהיא מכוערת, יש לה שיניים עקומות ובפעם האחרונה שמישהו הסתכל ישירות עליה הזעקות שלו הבריחו אנשים למרחבים המוגנים, אבל היא ממש מקסימה, יש לה אופי טוב. זה ממש נוח, תתרץ קרוקסאית מצויה בעוד היא שולפת את החוטיני ממעמקי צוואר הרחם ומתאמצת למשוך את המכנס בחזרה מעל לקו פרשת המים.

אז אני אתן לכם עכשיו שלוש סיבות טובות שגוברות על הנוחות ומהוות טיעון נגד מנצח למה לא ללכת עם קרוקס: 1. כי זה מכוער. 2. כי זה ממש מכוער. 3. כי אלוהים אדירים! חזוס, בודהא ומריה! זה כל כך כל כך מאדרפאקינג מכוער!! ואם כבר מכוער, אז למה בכתום זוהר? למה???

אז בקיצור, באופנה כמו באכילת עוגיות לא אפויות, צריך לדעת מתי להפסיק. והמתי הזה הוא עכשיו, לפני שיוציאו את זה בגירסת העקבים, ויפה חור אחד קודם.