ויה דולורונה

נו, כמובן, יום החזרה ללימודים מטפטף אל מוחי נגוס הטראומות ומערבל לי חלומות בצומת הרחובות טראומות ילדות, טראומות עכשוויות וגלידה. אז אני יושבת לי בכתת בי"ס אבל לומדת שם את מה שאני לומדת היום (איך ללהטט את זיוני השכל לכיוון הגורם שמוכן לשלם לי יותר כסף, או כפי שאנשים מתעקשים לקרוא לזה: משפטים) ובסוף השיעור המורה כותבת על הלוח שלשיעור הבא צריך לקרוא עמודים מתוך ספר שעותקו היחיד נמצא בספרייה. ברגע שנשמע הצלצול אני קופצת ממקומי ואצה רצה לספרייה, שם מסתבר שהספר המדובר הוא בעצם מקרר מלא גלידה בטעמים שונים, ואני בטפשותי סוברת כי יש לקחת את הגלידה ולצלם, אך מיד מתעשתת ונוזפת בעצמי: נו, באמת, רונה, לצלם גלידה? איזו מחשבה טפשית. צריך לקחת כדורי גלידה הביתה בגביע, לטעום ולסכם. זה הגיוני יותר. וכך החלום נגמר, לא לפני שאני מוציאה עצבים על בלונדינית חסרת חזה שמנסה לגמור לי את הגלידת תות.

מעניין מה פרויד היה אומר על זה?

(אני מניחה שהוא היה אומר: חלאס! אני מת כבר כמעט 70 שנה, תפסיקו לשאול אותי מה אני אומר על דברים).

למזלי אין לי בכלל זמן לשכוח את הלימודים, מכיוון שאני שורצת במבחנים כל יומיים מאז תחילת ה"חופש". זה נחמד כי זה לא נותן לי צ'אנס לשכוח כמה אנשים הם מעצבנים וכך אני לא צריכה לחוות את זה כהלם מחודש בתחילת השנה. במבחנים יש לי הזדמנות לראות את כל אנשי ה"עברתי את הקצבת המילים לפני שכתבתי חצי עבודה" הופכים לאנשי ה"אפשר לקבל עוד מחברת?". אני בחורה תמציתית, כל פעם שאביט למטה על מה שכתבתי ואתגאה בעצמי על כך שהצלחתי למרוח תשובות לאורך שני עמודים שלמים, יקפוץ לו אחד מאנשי האפשר לקבל עוד מחברת ויתחנן שיתנו לו עוד דפים כי עשרה לא מספיקים לו.

אנשי האפשר לקבל עוד מחברת הם זן נפוץ שעדריו מתפזרים על פני איזורים רחבי יריעה וניזונים מדיו. הם מתרבים בעזרת הזן המקביל להם, נשות הקלמר המתפקע. אלה יכנסו לכתה כרבע שעה לפני הזמן בהליכה דחופה ואחוזת צללית, מתנשפות וממלמלות משהו בשחורדינית, ואז יתיישבו ויתחילו לפרוק את תוכן קלמרן על השולחן. פיילוטים סגולים וטושים זוהרים ייפרשו בקפידה מקודשת, כמתכוננים לטקס העלאת הקרבן לאלוהי הטיפקס.

ואני? מתיישבת על הכסא ומעיפה מבט ראשון במבחן.

אאוץ', אני קופצת בבהלה מהכסא.

מה קרה?

כלום, המציאות נשכה אותי.

חשבתי שלמבחנים עם חומר פתוח לא חייבים ללמוד, אפשר להבין תוך כדי.

אני מנסה בכל הכוח להזכר למה לא למדתי, למה בלילה שלפני המבחן העדפתי לשבת ולכתוב עוד פוסט במקום ללמוד.

היי, מה זה? זה מטוס? זו ציפור? זה סופרמן? לא, זו נשמתה של רונה פורחת השמימה כשהיא מנסה לחרבש עוד שורה.

ואז, בסופו של דבר, במקום לכתוב תשובות אני מנסחת את הצהרת הכוונות לשנת הלימודים הבאה:

1. לבוא ללימודים.

2. אם כבר לבוא, אז גם להכנס לשיעורים.

3. אם כבר להכנס לשיעורים אז לא לצאת אחרי עשר דקות.

4. אם כבר לא לצאת אחרי עשר דקות, אז גם לא להירדם.

5. אם כבר לא להירדם, אז גם לא לצייר.

6. אם כבר לא לצייר, אז להקשיב.

7. אם כבר להקשיב, אז לא להפסיק ולהירדם אחרי עשר דקות.

8. אם כבר להקשיב ולא להירדם אחרי עשר דקות אז גם לנסות להבין.

9. אם כבר לנסות להבין אז גם להקליד סיכומים.

10. אם כבר טרחתי להכין את הרשימה אז גם להדפיס אותה ב-1000 עותקים ולשים את זה בתוך ציפית, זה יכול להיות אחלה כרית לשיעורים.

אז בקיצור, בהצלחה לכל מי שחוזר לבי"ס. אל תדאגו, עד גיל 25 החלומות הטראומטיים יירדו לכמות של רק פעם בשבוע.