פוטרט

אין לי הרבה מה לכתוב היום, יותר נכון אין לי הרבה כוח לכתוב.

אבל אני מתחילה לחוש רגיעה.

אני מתחילה להפסיק לברוח ומתחילה לייצור עולם משלי במקביל לכל מה שקורה בחוץ.

עם כל הפחד וכל הלחץ וכל העצב וכל הכאב, אני מתחילה להרגיש רגיעה, מתחילה להיות בדרך הבייתה

הוא מלווה אותי כבר לכל מקום, אין איזור בו הייתי ופניו לא נחרטו בראשי שוב.

אתמול יצאתי לדייט, ניסיתי להתרחק ממנו, לא יודעת כמה עוד אוכל לשאת את ההתאהבות הזו מחדש שיש לי בו.

אז אני כותבת כאן כדי לא להתקשר אליו, כדי לא להופיע לו בפתח הדלת וכדי לא להגרר שוב לקשר שאני לא רואה בו עתיד.

וכל חלקיק בגופי שואף אליו, כל חלקיק בליבי שוקק חיים למראה חיוכו.

אושר ממלא אותי רק על המחשבה שטוב לו, אני נובלת בכמיהה אליו.

נובלת בחוסר היכולת שלי לעבור הלאה ובחוסר היכולת שלי להשאר שם ואיכשהו הוא תמיד עושה את הדבר הנכון כדי שאני לא ארצה ללכת.

עכשיו אני שוב הופכת לשבלולה ואני כל כך רוצה בית כבר.