החיים קשים, אז פתחתי בלוג.

לפעמים אני לא מבינה בשביל מה יש לי חברים. חברים זה אנשים שאמורים להיות איתך, לתמוך בך, להיות איתך בכל צרה.

לא לזרוק לזבל וקבל הרגשה שאתה כבר לא חבר שלהם אלה הפכת להיות בקושי אפילו במובן המילה ידיד.

6 ימים אני לבד בבית, והדיכאון פושט....כאילו שפכו עליי ים של דיכאון, לא יצאתי, לא היה לי חשק לצאת.

אז הזמינו אותי לצאת למה? כדי שלא ירגישו שאותי לא מזמינים ושלא מפלים ביני לבין אחרים. אז למה שאצה? אם זאת אחת מהסיבות?
שלא נדבר שבאותו מקום אמורים להיות אלף איש. אני ביישנית! אני מופנת! אני סגורה! קשה לי להיפתח לאחרים!!!!!!!!!!!
אז ברור שלא אלך לשם, ומה יקרה? אשב בצד והחכה מתי נילך הביתה והבכה, אז עדיף להיות בבית ולכבכות ולא שם.

הם יודעים שקשה לי, שקה לי להפתח לאנשים אז אם תזרקו אותי למים העמוקים אני אשרוד? לאאאא חבל שההבנה כל כך קטנה.

אני מעדיפה כניראה להיות בלי חברים, פעם היא הייתה חברה, גם היום אבל היום מרגיש שאני אפילו בקושי ידידה שלה.

את באה אליי...כדי לא להרגיש רע? כדי לא לאפלות?

אם היה לי את האומץ לאגיד לך בפנים הייתי אומרת את הכל, שפגעת, פעם היית חברה טובה עכשיו אני מרגישה שהלכת אליה לכי, כניראה שככה זה הדברים.

קודם בכיתי למה אין לי חבר, עכשיו אני בוכה למה אין לי חברים שיבינו אותי, שהייו איתי כשאני צריכה אותם וסתם כדי לבלות איתם בלי שאני הזמין שגם הם יזמינו חרטא!!!! הכל זה חרטא!!!!!!!!!

חבל שבעולם הזה אף אחד לא מבין אותי ולא מנסה להבין עולם מגעיללללל